משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 4 · משנה 8

המשנה עוסקת בסדרת שאלות הלכתיות, והיא מצויה בין שתי משניות העוסקות בתקיעה, על כן מקומה מתמיה. אפשטיין סבר כי במקורה הייתה המשנה המשך של פ"ג מ"ז, זאת בהתאם לניסיונו לשחזר את העריכה הקדומה של מסכת ראש השנה¹⁰²אפשטיין, מבואות עמ' 366, וראו לעיל, פ"ב מ"א. . אמנם מקומה של המשנה קשה, אך הפתרון המוצע מרחיק לכת. במשנתנו יש דיונים הלכתיים סביב השופר, וניתן היה לשלבה במקומות אחדים במסכת. אולי הסידור הנוכחי אינו לפי כללי העריכה המקובלים כיום, אך יש לזכור שלפני עורך המשנה היו יחידות שלמות, והתיאום ביניהן לא היה תמיד מושלם.

שופר שלראש השנה אין מעבירים עליו את התחום – השופר הוא חפץ מצווה, אך אין טלטולו דוחה את קדושת יום טוב. כאן מדובר ביום טוב עצמו. ההלכה התנאית קבעה: "כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת – חייבין עליו ביום טוב"¹⁰³ראו משנה, ביצה פ"ה מ"ב; תוס', שבת פי"ז (יח) הכ"ט (י); מכילתא דרשב"י, יב טז, עמ' 20. . כלומר, מה שנאסר מדרבנן בשבת משום "ביום השביעי תשבות" נאסר ביום טוב, גם אם הוא למען דבר המותר משום רשות, או אפילו דבר שחייבים עליו משום מצווה. כמו במקומות רבים אין "רשות" אלא דבר שהוא משום מצווה קלה¹⁰⁴ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"ב. . מכל מקום, גם אם מדובר בדבר מצווה, אסור לעבור למענו על איסורים מדרבנן. המשנה בביצה נותנת דוגמאות מספר, חלקן מנויות בהמשך משנתנו (עולין באילן ושטים על פני המים). המשנה בביצה קובעת במפורש: "כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת" (ביצה שם). משנתנו גם היא עוסקת רק ביום טוב, כלומר בראש השנה שחל בחול. על כן היא קובעת שאין מעבירין עליו את התחום, ולא שאין מטלטלין, שכן טלטול הותר ביום טוב, אך יציאה מחוץ לתחום שבת נאסרה גם ביום טוב. בירושלמי נאמר שמשנתנו ביום טוב (ראש השנה) שחל להיות בשבת (נט ע"ג), ברם דומה שמשפט זה נאמר על הסיפא ("אין מעכבין את התינוקות מלתקוע") ולא על הרישא. מכל מקום, לו עסקה המשנה בשבת הרי שבשבת אין תוקעים בשופר, ויש צורך לפרש את משנתנו בירושלים, או במקום בית הדין כמו במשנה א, והדברים רחוקים.

ואין מפקיחים עליו את הגל – אם התמוטט מבנה על השופר אין לפקח עבורו את הגל. איסור פיקוח הגל נשנה במסכת יומא והותר רק בשל פיקוח נפש (משנה, יומא פ"ח מ"ז). המונח "פיקוח נפש" לקוח מדוגמה זו. "לפקח" משמעו לפנות, ו"פיקוח נפש" משמעו פינוי מפולת מעל הלכוד בתוכה, ולא עולין באילן – טיפוס על אילן נאסר משום גזרה שמא יתלוש¹⁰⁵בבלי, ביצה לו ע"ב; בירו', ביצה פ"ה ה"ב, סג ע"א, החשש אחר, וראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ב. , או שמא יתלוש ויאכל או ירעיד וינשרו הפרות. ההבדל הוא האם האיסור הוא בתלישה עצמה, או באכילת הפרות שינשרו כתוצאה עקיפה ממעשה הטיפוס. אבל מסוגייתנו משמע שזה איסור מן התורה, איסור בפני עצמו (בבלי, לב ע"ב).

ולא רוכבים על גבי [בהמה] – גזרה שמא יתקן כלי כדי לדרבן את הבהמה, ובירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב, סג ע"א) "שמא תינוק הבהמה" ויימצא הבעלים כאילו הוא עושה בה מלאכה. שני התלמודים מסבירים את האיסור ב"גזרה שמא...", והגזרה קשה; וכי יש חשש כה גדול שישכח וישבור כלי?! דנו בנושא במסכת ביצה (פ"ה מ"ב) ובמסכת שבת (פ"ז מ"ב), והצענו דרך שונה להבנת הלכות אלו. בשלב הקדום כל המלאכות נאסרו משום שהן דרך חול, ובלשון משפטית "עובדין דחול". האיסור נבע מתחושת הציבור שפעולות אלו הן בכלל מלאכה, ואם אנו חפצים לשמור את השבת כיום מנוחה יש להימנע מהן. בשלב שני נוסחו אבות מלאכה שהם דרך ספרותית ומשפטית לריכוז רשימת האיסורים; רכיבה או טיפוס אינם אבות מלאכה, ובתור שכאלו הם לכאורה עבודות מותרות. אבל התחושה של האיסור נותרה, וחיפשו כלל משפטי שיאפשר לכלול בתוכו את תחושות האיסור הללו. הפתרון המשפטי הוא דרך הגזרה משום חשש שמא, אך זה רק ניסוח משפטי לתחושת איסור הבאה ממעמקי נפשו של שומר המצוות. למעשה הניסוח המשפטי לא הצליח לכלול בתוכו את כל האיסורים, ולכן צריך היה להשלים את הניסוח בעזרת פתרונות מעין אלו של חשש שמא. כך גם לגבי איסור רפואה. בהלכה הקדומה נאסרה רפואה בשבת, אך היא איננה ברשימת לט אבות מלאכה, ולכן נטילת תרופות נאסרה מחשש שמא ישחוק סממנים. הוא הדין לתקיעה בשופר בשבת (לפי הבבלי): כיוון שלפי התלמוד אין זו מלאכה, היא נאסרה בשבת שמא יטלטל, או שמא יתקן.

לא שטים על פני המים – אין לצאת לדרך בשבת, אבל כמובן מי שכבר נמצא בהפלגה בים חייב להמשיך בדרכו. על הלכה זו שלא לשוט הקפידו קדמונינו. סופר נוצרי אחד מלגלג על היהודים שאינם מפליגים בשבת ועל חבורת ספנים שרק כאשר פרצה סערה הסכימו לעסוק בניהול הספינה¹⁰⁶מכתבי סינזיוס, מס' 5. . אב הכנסייה מלגלג, אך הספנים היהודיים הקפידו על ההלכה כנדרש, ובמסירות ראויה לשבח.

ואין חותכים אותו – את השופר, בין בדבר שהוא משום שבות – דבר שאיסורו רק משום "שבות", בין בדבר שהוא משום בלא תעשה – שאיסורו איסור תורה, אבל אם רצה ליתן בתוכו מים או יין יתן – אמנם יש בכך כאילו התקנה של הכלי, אך אין בכך איסור, שהרי התקיעה הותרה. כידוע רבי אליעזר חולק על חכמים וסובר שאם הותרה מלאכה בשבת משום מצווה הותרו גם מכשיריה¹⁰⁷משנה, שבת פי"ט מ"א, וראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. . ייתכן שרבי אליעזר יחלוק גם על משנתנו ויסבור שהכול מותר לשם המצווה, אך נוסח המשנה מציע כאילו אין כלל מחלוקת בהלכה הנידונה.

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע – לפי פשוטם של דברים גם בפִסקה זו מדובר ביום טוב. לפי הבבלי התקיעה עצמה אינה אסורה כלל¹⁰⁸ראו לעיל, פירושנו למשנה א. , ולכן פשוט שאף התינוקות יכולים לתקוע, ולפי הירושלמי הסובר שהתקיעה עצמה אסורה בשבת וביום טוב רגיל, היא הותרה בראש השנה כמצווה, ולכן מותר לתקוע אף שלא לצורך. יש להבין שקדמונים לא הסתפקו בתקיעת השופר הציבורית אלא כל אחד תקע לעצמו. כך היה גם בירושלים בימים שבהם תקעו הכוהנים בחצוצרות: "אותו היום כהנים¹⁰⁹על הזיקה שבין הכוהנים והתקיעה ראו שטינפלד, על התקיעה, עמ' 135-132. עומדין בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם תוקעין ומריעין ותוקעין כל כהן שאין בידו חצוצרות אומר: דומה זה שאין כהן הוא. שכר גדול היה ליושבי ירושלם שמשכירין חצוצרות בדינר זהב. כל כהן שאין בידו חצוצרות אומר דומה שאין כוהן הוא" (תוס', סוטה פ"ז הט"ו). כוהנים תקעו, אפוא, בכל רחבי העיר. כך היה גם ברחבי הארץ בראש השנה. בהמשך המשנה ובתוספתא נחלקים על כך חכמים: "רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וחכמים אומרים כל אחד ואחד מוציא את עצמו", ולפי זה ממנים שליח ציבור כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע לתקוע (תוס', פ"ב [ד] הי"ח, וראו המשנה הבאה). בירושלמי נאמר שאדם הולך ובידו שופר אצל מי שיודע לברך, או למי שיודע לתקוע (נט ע"ד), ושוב הדבר מעיד כי כל אחד תקע לעצמו. ההלכה נפסקה בירושלמי כרבן שמעון בן גמליאל, אך סביר שנוהג התקיעה העצמי עדיין נשאר, אם כי לא כהלכה אלא כמציאות הרווחת. זאת ועוד; תפילת המוסף נאמרה רק במעמד ציבורי במקומות גדולים¹¹⁰ראו פירושנו לברכות פ"ד מ"ז. , וברוב היישובים לא הייתה כלל תפילת מוסף בציבור. אם אכן תמיד תקעו במוסף, הרי שבפועל הייתה זו תקיעה של יחיד. רק כשעוצבה תפילת המוסף כתפילת ציבור רגילה, הנאמרת בכל מקום, הפכה גם התקיעה לציבורית יותר. עם זאת, עדיין לא חדלה התקיעה העצמית.

על רקע זה ניתן להבין את ההיתר לצעירים ולמתלמדים לתקוע. "תינוקות" בלשון חכמים אינם דווקא תינוקות במשמעותה המודרנית של המילה, אלא מדובר בצעירים שאינם אמורים להיות שליחי הציבור. כאמור, לפי פשוטה המשנה עוסקת ביום טוב. ברם, התוספתא אומרת: "מתלמדין לתקוע בשבת ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב" (פ"ב [ד] הט"ז), אם כן המדובר בשבת, ומן הסתם במקום שמותר לתקוע בו בשופר, בירושלים או במקום שיש בו בית דין. אף בירושלמי (נט ע"ד) ובבבלי (לב ע"ב) נקבע שהמשנה מדברת על יום טוב רגיל, אך הוא הדין בראש השנה שחל בשבת. הסבר זה עדיף, שכן הרישא מדברת דווקא על יום טוב ומן הסתם כך גם הסיפא, אלא שהדין תקף גם בשבת. מכל מקום, המתלמד לתקוע רוצה לתקוע לשם מצוות שופר; אם יצאו לו קולות כהלכה – תהיה התקיעה לשם מצווה. הספק נובע מחוסר הוודאות שיצאו לו קולות כהלכה.

אבל מתעשקין בהן – הכוונה שנותנים לצעירים להתאמן ולשחק בתקיעת שופר. המילה "אבל" חסרה בעדי נוסח טובים רבים¹¹¹נא, גק, ת, רת, מדלק, מז, מרא, מרש, מרב. .

עד שילמדו – כדי שילמדו, אבל והמתעסק לא יצא – שכן התוקע צריך כוונה, כלומר שהתקיעה תהיה לשם תקיעה ולא לשם לימוד¹¹²ראו לעיל, משנה ז. , והשומע מן המתעסק לא יצא – גם אם השומע התכוון לצאת ידי חובה אין הוא יוצא, שכן התקיעה צריכה להיות לשמה וגם התוקע וגם השומע צריכים להתכוון לשם המצווה.

הבבלי (לג ע"א) מנסה להבחין בין "אין מעכבין", שמשמעו השלמה בדיעבד, לבין "מתעסקין", שמשמעו שעושים כן לכתחילה, והדבר אפילו רצוי, ומבחין בין מי שהגיע לחינוך שמתעסקין עמו לבין מי שלא הגיע לחינוך שאין עושים כן לכתחילה, אבל גם אין מעכבים אותו מלהתאמן ולשחק בשופר¹¹³כך פירשו רש"י, הר"ן ואחרים על אתר (בבלי, לג ע"א). הרמב"ם פירש שמדובר בשבת שאינה ראש השנה ואין מעכבים את מי שלא הגיע לגיל חינוך, ואין מתעסקין עם מי שהגיע לגיל חינוך. ראו הלכות שופר פרק ב. . ספק אם אבחנה זו היא פשוטה של המשנה. בתוספתא נאמר: "מתלמדין לתקוע... ואין מעכבין את... הקטנים", כלומר לגדולים מותר הדבר לכתחילה ואת הנערים אין מעכבים. יש להבין את ההבדל בצורה פורמלית פחות. הגדולים לומדים כדי לתקוע ממש ולצאת ידי חובתם בתקיעתם, הנשים והילדים מחכים לתקיעת הגדולים, ומותר להם להתאמן. ודאי שאין בדבר חיוב, שהרי אינם יכולים לצאת ידי חובה בתקיעתם¹¹⁴בריטב"א על אתר (לג ע"א) מובאים שני פירושים: או שאת הקטנים שטרם הגיעו לחינוך מעכבים, שכן אינם חייבים בתקיעת שופר, או שאת הקטנים שהגיעו לחינוך מעכבים, כיוון שאסור להם לתקוע בשבת. כאמור, החלוקה בין אלו שהגיעו לגיל חינוך ובין מי שטרם הגיע לחינוך היא פיתוח בבלי בלבד. .

המשנה מזכירה קטנים ואינה מזכירה נשים¹¹⁵ספק אם מותר ללמוד מכאן שהמשנה לא כללה נשים. דומה ששאלה זו לא העסיקה אותה, ואין ללמוד מכך דבר. זאת בניגוד להאופטמן, קיום; האופטמן, נשים. ; הבבלי מסיק ממנה שנשים אסורות אפילו בהתעסקות, ברם בתוספתא הנשים נכללות במפורש בהיתר. הבבלי (לג ע"א) מביא את התוספתא כברייתא, ומסיק שהדבר תלוי במחלוקת העקרונית בדבר ההיתר לאשה לחייב את עצמה במצוות עשה. סוגיה קצרה זו היוותה עילה לראשונים לדון ארוכות בשאלה האם נשים רשאיות לחייב את עצמן במצוות שהן פטורות מהן, האם הן רשאיות לברך על המצוות והאם קיום המצווה על ידן דוחה שבת באותם מקרים שבהם המצוות דוחות שבת¹¹⁶ראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"ז. הר"ן לסוגייתנו מקדיש דיון ארוך לשאלה האם נשים רשאיות לעשות מצוות שהן פטורות מהן; לאחר שהכריע לחיוב הוא מברר האם הן רשאיות לברך על קיום המצווה. דיונים על כך מצויים בספרות הפרשנית, ראו למשל אור זרוע, סימן רסו; הלכות מגילה שלו, סימן שסח, ועוד. . כאמור כל הדיון מבוסס על נוסח המשנה, אבל בתוספתא מפורש שנשים כילדים ומותר להן לחייב את עצמן במצווה, אפילו ב"מחיר" תקיעה בראש השנה שבעיני הירושלמי היא מלאכה ממש. כלומר, שאלת מצוות עשה שהזמן גרמה ופטורן של נשים איננה חלק מן הדיון במשנה גופה.