משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 4 · משנה 7

העובר לפני התיבה – התיבה היא המתקן שהחזיקו בו את ספרי התורה. בספרות התנאים היא מכונה תמיד "תיבה", ורק בספרות האמוראים מתחיל להתפשט המונח "ארון". "ארון" הוא מונח מרומם יותר, המתייחס לארון הקודש שעמד במקדש הראשון, לעומתו המונח "תיבה" הוא שימושי, שמו של רהיט בלבד⁹⁶ספראי, דוכן. . השימוש במונח "ארון" בא, מן הסתם, להדגיש את תפקידו של בית הכנסת כמקדש מעט (איור 81). בספרות התנאים שליח ציבור מכונה "העובר לפני התיבה", ולעתים רחוקות נעשה שימוש בשורש יר"ד. תפקידו היה להוביל את התפילה. בהיעדר סידורים כתובים ובהיעדר נוסח קבוע היה לו תפקיד מפתח בקביעת הנוסח.

ביום טוב של ראש השנה השיני – כפי שכבר אמרנו היו הנוסח של תפילת השחרית ושל תפילת המוסף זהים. רק כך אפשר להבין את ההתחבטות האם לתקוע בשופר בשחרית או במוסף. ההבדל בין התפילות היה רק בסדרן; שחרית מכונה כמובן הראשונה, ומוסף השנייה. ה"שיני" או ה"שני" הוא שליח הציבור של מוסף. המינוח מעיד כי לכל תפילה היה שליח ציבור אחר, ומקובל היה להחליף שליחי ציבור לתפילות השונות, אם כי כמובן לא הייתה זו הלכה.

מתקיע – מארגן את התקיעות, או מאפשר לתוקע לתקוע. כפי שנראה במשנה הבאה היה מקובל שהיחידים תקעו, ואולי גם כאן הכוונה שהמתקיע הורה ליחידים לתקוע. ברם, סביר יותר ש"מתקיע" הוא כמו "משמיע", ובאותו המשקל הדקדוקי, כלומר תוקע. היו מהראשונים⁹⁷כך בתשובה המיוחסת לרב האי גאון, אוצר הגאונים, עמ' 54, בר"ן לסוגייתנו ואחרים. הרמב"ן והריטב"א פירשו ש"מתקיע" משמעו מברך. שלמדו מכאן שיש צורך באדם שיורה לתוקע לתקוע, ברם נראה שמסקנה זו אינה הכרחית מפשט המשנה. הירושלמי מספר כי בעבר תקעו בשחרית, אך האויבים שמעו את התקיעה וחשבו כי מדובר במרד, ולכן העבירו את התקיעות למוסף (נט ע"ג). קשה לקבל את המסורת כעדות רֵאלית, שכן לאויבים אין כל הבדל בין שחרית ומוסף, ולא ייתכן שאירוע זה שימש עילה לשינוי ההלכה⁹⁸הרמב"ם מפרש שהשומרים שמרו לבל יתקעו, אך בסוף התפילה הלכו וכך התאפשר ליהודים לתקוע. . בתלמוד הבבלי מובא בשמו של רבי יוחנן הארץ-ישראלי: "בשעת גזרת המלכות שנו" (לב ע"ב). נראה, אפוא, שהבבלי משמר את הנוסח המקורי, והתלמוד הירושלמי הרחיב את ההסבר למעשה מרתק.

"שעת גזרת מלכות" היא המינוח הקבוע לגזרות הדת שאחרי מרד בר כוכבא. הטיעון הזה מופיע כהנמקה לשינוי בהלכות, ובעיקר לשינויים במועדי קיום מצוות. ברם, לא אחת מתברר שהשינוי אינו נובע ישירות מימי המרד או מגזרות הדת; אלו שימשו בראש ובראשונה בזיכרון הלאומי כתאריך חשוב וכעוגן כרונולוגי לציון אירועים (הכרעה פלונית הייתה לפני אותו תאריך או אחריו), ולכל היותר היוו גורם מזמן או מסייע לשינוי ההחלטה⁹⁹ראו למשל משנה, כתובות פ"א מ"א ומקבילותיה. שטינפלד, על התקיעה, מסביר שהתקיעה באה רק במקום בית דין. אם כן כבר במקורה הייתה התקיעה במוסף, ואין זו תקנה מאוחרת. לפי דברינו אין צורך בהנמקה זו. . גם במקרה שלנו ספק אם גזרות הדת היו חלק מתהליך קביעת ההלכה. בשני התלמודים מובאים נימוקים אחרים מדוע יש לתקוע במוסף. נימוק אחד מבוסס על דרשת הכתוב, והשני יידון להלן. התלמודים שואלים מה בין הלל לתקיעת שופר, שהלל אומרים בשחרית ותקיעת שופר במוסף. ברור שאם היה הנימוק של גזרת הדת שריר אין לשאלה כל טעם. בבבלי נשאלת שאלת ההבדל בין תקיעת שופר והלל, ותשובת הגמרא היא הנימוק של גזרות הדת. ברם, בירושלמי הדברים מובאים במקביל: קודם סיפור האויבים, ואחר כך הנימוקים האחרים. הטעם העיקרי המופיע בירושלמי הוא משום "לית כל עמא תמן" (אין כל העם שם), ובבבלי "משום דברוב עם הדרת מלך". אם כן, המתינו בתקיעת שופר עד מוסף כדי שציבור המתפללים יהיה רב יותר. כנראה רבים איחרו לתפילה ורצו שכולם ישמעו את תקיעת השופר. עם זאת, אין חכמים מעלים את הטיעון שכדאי לתקוע מאוחר כדי שרבים יצאו ידי חובה. כפי שנראה להלן לא הסתפקו בתקיעה בציבור, והיחידים תקעו לעצמם. אם כן אין חשש שאי מי לא ישמע תקיעת שופר, אלא רצון שהתקיעה תהיה ציבורית ופומבית ככל האפשר. נימוק אחר מובא במדרש: "כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין"¹⁰⁰פסיקתא רבתי, מ, עמ' קסג ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, בחדש השביעי ח, עמ' 341. . הנימוק המדרשי, בצוותא עם כל יתר הנימוקים, מראים כי מדובר בנוהג מקובל ששורשיו כבר מעורפלים. נראה שהנימוק העיקרי הוא שונה. התקיעות במקדש היו תקיעות על הקרבנות ותקעו עם קרבן המוסף, ובהעברה מהמקדש לבית הכנסת הועתק הנוהל ותקעו במוסף.

בשעת ההלל – בימים שאומרים בהם הלל, הראשון מקרא את ההלל – אומרים הלל בשחרית. הבבלי מנסה לומר שהדבר נובע מכך ש"זריזין מקדימין למצות תקיעה", צריך לעשות את המצווה מוקדם ככל האפשר, ודוחה את ההסבר. בירושלמי הנימוק הוא שוב כדי שכל העם יהיה נוכח. ההבדל בין תקיעת שופר לאמירת הלל ברור. ההלל נקרא במספר ימים רב במרוצת השנה: בשמונת ימי סוכות, בשמונת ימי חנוכה, ביום טוב ראשון של פסח ובעצרת¹⁰¹ירו', סוכה פ"ד ה"ה, נד ע"ג; בבלי, תענית כה ע"ב ומקבילות. . חלק מהימים שאומרים בהם הלל היו ימי שבתון מלא או חלקי (בחול המועד השבתון חלקי), אך ימי חנוכה היו ימי עבודה. יתר על כן, בחנוכה לא היה מוסף כלל, על כן צריך היה לומר את ההלל בבוקר, וכנראה לא רצו חכמים לחלק בין ימי חנוכה לימי סוכות ולומר את ההלל בזמנים שונים.