משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 4 · משנה 6

בימי התנאים התפללו בשחרית ובמוסף תפילות זהות⁸¹כבר עמדו על כך בעל המאור לסוגייתנו, הר"ן לסוגייתנו ואחרים, וראו פירושנו לברכות פ"ד מ"ד ומ"ז. , לפיכך אין המשנה אומרת שמדובר בתפילת מוסף. כך המצב במשנתנו ובהלכות תנאיות אחרות העוסקות בתפילות ראש השנה או יום כיפור⁸²ראו למשל תוס', ברכות פ"ג הי"ב. . בירושלמי שבועות מובאת מחלוקת בית הלל ובית שמאי: "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה בשחרית..." (פ"א ה"ד, לג ע"א); הניסוח הוא כבר אמוראי, ומבטא את המציאות המאוחרת שתפילות שחרית ומוסף היו בה תפילות נפרדות. ואכן, במקבילה התנאית מדובר על תפילות שחרית ומוסף כאחת (תוס', ברכות פ"ג הי"ב). הזהות שבין שחרית ומוסף היא גם הרקע הרֵאלי להתלבטות האם לתקוע בשחרית או במוסף (להלן, המשנה הבאה).

בתפילה המיוחדת של ראש השנה שלושה מרכיבים מיוחדים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. מלכויות היא תפילה להמלכת בורא עולם על עולמו. יש בה תיאור ותפילה או תקווה: תיאור של מצב שה' שולט בו על העולם, ותקווה שתתגלה מלכותו בפועל וה' ינהיג את עולמו ואת עמו. גם בזיכרונות יש שילוב של תיאור העבר ותקווה לעתיד: תיאור של מקרים מהמקרא שה' זכר בהם את עמו. "לזכור", בהקשר זה, משמעו לשמוע, לפקוד ולהציל. בשופרות נכללה ברכה על שמיעת השופר, ופסוקים שהשופר או התקיעה והתרועה נזכרים בהם.

אין פוחתים – בתפילת ראש השנה בשחרית ובמוסף, מעשר – פסוקים שבהם נזכרות מלכיות – פסוקים שבהם נזכרת המלכת ה', ומעשרה – פסוקים של זכרונות – שבהם נזכר הרעיון שהקב"ה זכר את עמו או את העולם והצילו, ואין פוחתין מעשרה שופרות – פסוקים שבהם נזכרת תקיעת השופר. נוסח החתימה והפתיחה היה כנראה קבוע, בשלמותו או בחלקו, ואילו בפסוקים הנוספים יכול היה העובר לפני התיבה לבחור כרצונו. ייתכן שהיו פסוקים שהיה מקובל לבחור בהם, או לחילופין קבוצת פסוקים גדולה שמתוכה ניתן היה לבחור. התנא מבקש לקבוע סדרי נוהל שיהיו בכל פרק עשרה פסוקים. הוא אינו מנסה לקבוע אילו פסוקים, ואף לא מאילו ספרים יש ללקטם. מהתוספתא עולה שמשנתנו היא מימיו של רבי עקיבא האומר "אין פוחתין מעשר מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, אם אמר שבע⁸³גרסת כ"י ל בתוספתא נראית מופרכת, וראו עוד בבלי, לב ע"א. מכולם יצא, דברי רבי עקיבא" (תוס', פ"ב [ד] הי"ב)⁸⁴בכ"י מ למשנה נוסף "דברי רבי עקיבא". . אם כן, רבי עקיבא מסכים עם הקביעה העקרונית בדבר עשרה פסוקים בכל פרק, אך יוצאים ידי חובה גם בשבעה פסוקים. לא ברור האם שבעה פסוקים לכל שלוש התפילות או לכל אחת ואחת. כמו כן לא ברור האם משנתנו כדעת רבי עקיבא, או שהיא חולקת וסבורה שמי שאמר רק שבעה פסוקים לא יצא ידי חובה.

רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמרן שלוש שלוש יוצא – לפי רבי יוחנן די בשלושה פסוקים בכל חלק של התפילה. דברי רבי יוחנן בן נורי נשנים בתוספתא בשינוי קל: "אין פחות משבע, אם אמר שלש מכולם יצא" (שם)⁸⁵בדפוסים (וילנא, דו, דפ וכן ב- א, ל) נוספה המילה "מכולם" ("מכולן") במשנה, וזו תוספת בהשראת הבבלי. . הבבלי מניח ששלושה אלו חייבים להיות מסודרים, או שבכל תפילה חובה לצטט שלושה פסוקים: שלושה מהתורה, שלושה מהנביאים ושלושה מהכתובים, סך הכול תשעה פסוקים בכל תפילה, או פסוק אחד מהתורה, אחד מהנביאים ואחד מהכתובים (לב ע"א). האבחנה בין סוגי הספרים שבתנ"ך נזכרת גם בירושלמי (נט ע"ג). זו כמובן החלוקה המשולשת והרגילה של התנ"ך, אך במקורות התנאיים לא נדרשה חלוקה משוכללת של הפסוקים: שלושה מהתורה, שלושה מהנביאים ושלושה מהכתובים, כל שנדרש הוא להתחיל בתורה ולסיים בנביא, כאמור בהמשך המשנה.

גרסה שונה של המשנה מצויה בספרות הגאונים: "אין פוחתין מעשרה מלכיות... ואם אמר שלש שלש יצא, רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש מכולן יצא"⁸⁶כך בהלכות גדולות, ד"ו לז ע"ג, ועיין אפשטיין, מבוא, עמ' 415. . לנוסח זה אין הד בספרות התפילות, אך נראה שלגאונים הייתה גרסה זו במשנה. בדפוסים של המשנה שבידינו הנוסח הוא "שלש שלש מכולן"; אין לנוסח זה בסיס בכתבי היד הקדומים, וברור שזה ניסיון לפרש את המשנה בהתאם לנוהג המאוחר של אמירת שלושה פסוקים מכל חטיבה ספרותית של התנ"ך.

אין מזכירים – ברשימת הפסוקים, זכרון מלכיות – פסוקים שנזכר בהם השורש זכ"ר אך הוא מתייחס למלך בשר ודם שזכר את שזכר. הווה אומר, ניתן לכלול בתפילה רק פסוקים שנזכר בהם זיכרון אלוהי. כן אין כוללים ושופר שלפורענות – פסוקים שנזכרת בהם תקיעת שופר שאינה לטוב. בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ב [ד] הי"ב; ירו', נט ע"ג; בבלי, לב ע"ב) למשנתנו מובאת רשימת פסוקים שניתן לכללם או שאין לכללם, ואף דיונים האם פסוק מסוים יכול להתחלק לשני פסוקים. מכל זה משמע שרשימת הפסוקים לא הייתה קבועה.

לכאורה אפשר היה להבין כי סדר הברכות הוא זיכרונות, מלכויות ושופרות, והיה מי שפירש כך והוסיף לכך עוד רמזים מספר⁸⁷ראו תבורי, מלכויות. . ברם, אין שורה זו במשנה מכוונת להציע את סדר הברכות אלא לדבר על פסוקים בעייתיים. אין היא דנה כלל במלכויות, אלא רק בפסוקים מזיכרונות שיש בהם גם מענייני מלכות. אין, אפוא, סיבה להמציא מחלוקת תנאים חדשה בעניין, מה עוד שבספרות המאוחרת יותר אין רמז למנהג של אמירת זיכרונות לפני מלכויות.

מתחיל בתורה – הפסוק הראשון צריך להיות מן התורה, ומשלים בנביא – ההמשך צריך לכלול פסוקים מנביאים, וצריך להשלים, כלומר הפסוק האחרון צריך להיות מנביאים, רבי יוסי אומר אם השלים – אמר פסוק אחרון בתורה יצא – מנוסח דבריו משמע שאין חובה להשלים בפסוק מהתורה, אך הדבר מותר. בתוספתא נקבע סדר ממוסד יותר: "מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ואומר של נביאים ושל כתובים באמצע" (תוס', פ"ב [ד] הי"ב). גם הירושלמי מעדיף פירוש זה המבוסס על הברייתא (נט ע"ג)⁸⁸ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 275. . בתלמוד הבבלי מופיעה הדרישה לשלושה פסוקים מן התורה, שלושה מהנביאים ושלושה מן הכתובים, אך לא נאמר מה הפסוק העשירי (לב ע"א). סדר זה מקובל היום בקהילות ישראל, וכיום מקובל שאת רשימת הפסוקים משלימים בפסוק מן התורה. דעתו של רבי יוסי חדרה אפוא להלכה, אך לא כצורתה המקורית. רבי יוסי התיר להשלים בתורה, וכלל לא הכיר חובה לכלול פסוקים מהכתובים. יש כאן ביטוי לתהליך ידוע בגיבוש התפילות, "הלכך נימרינהו לתרוייהו" (לפיכך נאמר את שניהם – בבלי, ברכות נט ע"א; תענית ז ע"א; מגילה כא ע"ב ועוד), וכל הדעות נכללו בנוסח הסופי⁸⁹ראו דיוננו בפ"ג מ"ה. .

בנוסחאות בבל, כבר מתקופת הגאונים ועד ימינו, הנוסח מגובש: שלושה פסוקי תורה, שלושה מכתובים, שלושה מנביאים וחותם בתורה. האבחנה בין החטיבות השונות ברורה: "ככתוב בתורתך", "ובדברי קדשך כתוב...", "ועל ידי עבדיך הנביאים נאמר..." או בנוסח דומה⁹⁰סדר רב עמרם, עמ' קמד; סדור רב סעדיה, עמ' רכג, ועוד. ההפניה לתורה לעתים חסרה כיוון שהיא תחילת הפסוקים. . בכל נוסחאות עם ישראל ההדגשה על מקור הפסוקים משותפת, אבל הרכבם שונה.

בנוסחאות ארץ ישראל שנמצאו בגניזה הרכב הפסוקים שונה. בנוסחאות יוסי בן יוסי הנוסח אינו מסודר כלל, אך ההשלמה היא בפסוק מהתורה⁹¹פיוטי יוסי בן יוסי, עמ' 95. . בנוסח שפרסם מרגליות⁹²מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' קמח-קנ. בתפילת מלכויות עשרה פסוקים: ארבעה מהתורה, שלושה מהכתובים ושניים או שלושה מהנביאים; הפסוק האחרון הוא מנביאים, כדעת התנא קמא במשנה. הקטע של זיכרונות קטוע: הוא כולל לפחות שני פסוקים מהתורה (אולי יותר), שלושה מהכתובים ושלושה מהנביאים. נראה אפוא שההרכב זהה, ומן התורה נכללו ארבעה פסוקים ששניים מהם אינם בקטע הקטוע שבידינו. מכל מקום, בקטע מודגש שהפסוקים הם מהתורה, מ"דברי קדשך" (כתובים) או מהנביאים. בקטע שפרסם מאן ארבעה פסוקים מהתורה, שניים מהכתובים וארבעה מהנביאים⁹³מאן, גניזה, קטע 14, עמ' 330-329. , ובקטע שפרסם אלבוגן⁹⁴אלבוגן, תפילה, עמ' 596-595. הקטע הוא מתפילת יום כיפור, אך כאמור זהה לתפילת ראש השנה, וכבר עמדנו על כך לעיל. פסוק מהתורה, חמישה מהכתובים וחמישה מהנביאים. בכל הקטעים מודגש מהיכן בא הפסוק, באותו מטבע לשון. אם כן, בשתי נוסחאות אלו מוזכרים עשרה פסוקים אך החלוקה שונה, ואין הקפדה על השלמה מהתורה. עם זאת, בכל נוסחאות ארץ ישראל יש הקפדה על הבאת פסוקים מספרי התורה השונים.

בנוסח התפילה הארץ-ישראלי שפרסם יהלום פסוקים רבים, והם שזורים בתוך דברי פיוט. באופן כללי ברור שיש יותר מעשרה פסוקים, אם כי לפעמים קטע מקראי אחד חולק לכמה קטעים וחלקי פסוקים מופרדים על ידי קטעי פיוט, כך שייתכן שמניין הפסוקים הנזכרים קטן יותר. בהרצאת הפסוקים אין סדר, אבל מלכויות וזיכרונות מסתיימים בפסוקים מהתורה.

תוכן הפסוקים בנוסחאות הגניזה אינו קבוע, אך נראה שהיו פסוקים אחדים שהחלו להיקבע, כמו הפסוק "ה' ימלֹך לעולם ועד" משירת הים (שמות טו יח), אך קביעות לא הייתה.

לפנינו, אפוא, תהליך ברור של התגבשות הנוסח. בדור יבנה הפסוקים עדיין חופשיים⁹⁵פרשנים מסורתיים התקשו להשלים עם הגילוי בדבר תהליך התגבשות הפסוקים. הריטב"א, למשל, מפרש שאין פוחתין היינו בשעת הדחק, אבל הנוסח הרצוי כבר היה קבוע. אבל עוד בימי הגאונים טרם נקבע הנוסח, ראו אוצר הגאונים ללב ע"ב (עמ' 54). . כבר לפני ימי רבי עקיבא היה מקובל להגיד פסוקים או אזכרות. בוויכוח שבין רבי עקיבא לבין רבי יוחנן בן נורי במשנה הקודמת כבר נזכרים הפסוקים כטיעון, ומשמע שאין ויכוח על עצם אזכורם ואף לא על תוכנם, אבל עדיין היה חופש בבחירת הפסוקים. בדור אושא (רבי יוסי) נקבעים כללים, דור מאוחר יותר (התוספתא) הנוסח נקבע ביתר פירוט, בתלמוד הבבלי הוא מופיע מגובש כמעט לחלוטין והנוסח שנקבע כולל גם את דברי רבי יוסי. אם כן, בדור אושא נקבעו מסגרות מדויקות יותר אך רשימת הפסוקים לא הייתה קבועה עדיין, ואף בימי הביניים טרם התגבשה באופן סופי.