משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · מבוא · מיקום 9

התקיעה בשופר נזכרת במפורש בתורה, והיא מצוות היום העיקרית והמיוחדת לחג זה¹¹³על הטעמים שנתנו קדמונים לתקיעה ראו תבורי, מועדים, עמ' 253. בשם רב סעדיה גאון נמנים עשרה טעמים, ראו אוצר הגאונים לראש השנה, לג ע"ב, עמ' 87. . "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה לה' " (ויקרא כג כג-כה), ובספר במדבר בפרשת הקרבנות: "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (כט א). ההבדל בין "זכרון תרועה" ל"יום תרועה" נדון בספרות המדרשית, ולא נרחיב בו כאן.

ממקורותינו יוצא שקדמונים הבינו שהתקיעה הנזכרת היא במקדש בלבד, על הקרבנות. אבל בשלב כלשהו בסוף ימי בית שני הורחבה התקיעה לירושלים. פרשנות זו תלויה בפירוש המונח "מקדש" במשנה בפרק ד משנה א. בשלב שלישי הועתקה המצווה גם למדינה, אלא שבמדינה תקעו רק בראש השנה שחל ביום חול. בשלב רביעי, אחרי החורבן, הורחב המונח "מקדש" גם למקום שבית הדין יושב בו, ליבנה, ואחר כך למקומות של בתי דין נוספים¹¹⁴ראו פירושנו לפ"ד מ"א-מ"ג. . מצוות שופר שייכת, אפוא, לקבוצה נכבדה של מצוות שהועברו מהמקדש לכל המדינה, כחלק מתהליך של ביזור מצוות המקדש בכל ישראל.

בשלב הסופי של עיצוב התקיעה היא נערכה במסגרת תפילת הציבור במוסף (פ"ד מ"ז). במדרשים הסברים מדרשיים לכך, אך אנו העדפנו את הפירוש של הירושלמי שלפיו רצו להמתין למוסף כדי שכל העם ייאסף לבית הכנסת והתקיעה תהיה ברוב עם (איור 63).

במקביל יש עדויות למכביר לכך שהתקיעה נתפסה כמצוות היחיד. אמנם היה שליח ציבור שתקע, אך במקביל תקע כל אחד לעצמו¹¹⁵ראו פירושנו לפ"ד מ"ט, ושם הפניות לעדויות נוספות. , וזו אף חובתו של כל יחיד. בדור יבנה נידונה השאלה האם אכן היחיד צריך לתקוע, והרי שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובה. לדעת רבן גמליאל אכן אין צורך בתקיעת היחיד. משמע, אפוא, שבתקופה זו חל המעבר, והיחידים חדלו מלתקוע. המהפך אינו טבעי ומובן כשלעצמו. את נטילת ארבעת המינים, הדומה בהתפתחותה למצוות שופר¹¹⁶ראו, למשל, פ"ד מ"ד. , כל יחיד מבצע לעצמו. יש להניח שהעברת התקיעה לרשות הציבור נבעה משתי סיבות: האחת היא תהליך עיצוב התפילה שמשכה אליה מצוות נוספות, והאחרת היא הקושי המעשי שנבע מכך שלא כל אחד ידע לתקוע, ולא כל אחד היה ברשותו שופר.

כאמור, בשלב הראשון הייתה התקיעה במקדש בלבד. איננו יודעים מי תקע והאם זה היה כוהן אחד או שכל כוהן תקע. ייתכן שמעמד "הקהל" שימש דגם לתקיעות ראש השנה. שם תקעו בחצוצרה ובמקביל לתקיעה במקדש: "כהנים עומדין בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם ותוקעין ומריעין ותוקעין. כל כהן שאין בידו חצוצרות אומרין – דומה זה שאין כהן הוא" (תוס', סוטה פ"ז הט"ו). אשר לפעילות מחוץ למקדש, כידוע התפתחו תפילות הציבור רק בסוף ימי בית שני. כבר בית שמאי ובית הלל נחלקים על סדרי תפילת המוסף של ראש השנה: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת בית שמיי אומרים מתפלל עשר ובית הלל אומרים מתפלל תשע. יום טוב שחל להיות בשבת בית שמיי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ומתחיל בשל שבת ובית הלל אומרים מתפלל שבע ומתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. אמרו בית הלל לבית שמיי והלא במעמד כולכם זקני בית שמיי ירד חוני הקטן ואמר שבע ואמרו לו כל העם נחת רוח הוא לך. אמרו להם בית שמיי מפני שהיתה אותה שעה ראויה ליקצר..." (תוס', ראש השנה ב [ד] יז)¹¹⁷צ' פוקס הביא מקורות נוספים, אך הראיה מהם מפוקפקת יותר. ראו פוקס, מהפכנים. . לפי תומה מסורת זו מכירה תפילת מוסף בציבור, בזיקה או שלא בזיקה לבית המקדש. עם זאת, קרוב להניח שבסוף ימי בית שני היו גם רבים שלא התפללו בציבור.

על כן יש גם מקום לשער שגם תקיעת השופר הייתה אישית, שכן לא כולם השתתפו באותה תפילת ציבור, ואכן המקורות מדברים על תקיעות גם מחוץ לבית הכנסת¹¹⁸ראו פירושנו לפ"ג מ"ז; פ"ד מ"ז. . בדור יבנה גובש הנוהג של תקיעה בציבור, ותקיעות היחיד התמעטו למי שאינם יכולים להגיע לתפילת הציבור. בסוף דור יבנה כבר ברור שהתקיעות מתחלקות לשלוש, ובמהלך תפילת המוסף תוקעים שלוש פעמים. אלא שעדיין רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי נחלקים בפרטי המיקום של התקיעות¹¹⁹ראו פירושנו לפ"ד מ"ה. .

ייתכן שהעברת התקיעות מתחום הפרט לתחום הציבורי באה לידי ביטוי גם בנוסח הברכה. הברכה המקובלת מתקופת הגאונים היא "לשמוע קול שופר". זו ברכה המבטאת את החובה לשמוע, ולא לתקוע. הגאונים מכירים גם ברכה נוספת המצויה בהלכות רב יהודאי "לתקוע בשופר". מדברי הראשונים משמע שהיו שבירכו "לתקוע בשופר", אך נוהג זה נדחה¹²⁰אוצר הגאונים, לב ע"ב (עמ' 58-56). ראו עוד הרא"ש לפסחים ז ע"א; רמב"ם, הלכות ברכות פי"א ה"ד; הלכות שופר ולולב פ"ג ה"י; הריטב"א לראש השנה לד ע"א; רמבן ור"ן לפסחים פ"ז ע"א, ועוד. הראשונים חיפשו מפתח אחיד לנוסח הברכות, ועם כל חריפותם דומה שלא עלה הדבר בידם. .

בתורה אין הגדרה של כמות התקיעות, ונזכרים שני מונחים: "תקיעה" ו"תרועה" – "תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה" (ספרי, במדבר עג, עמ' 68). דומה שבשלב ראשון היו התקיעות חופשיות¹²¹ראו פירושנו לפ"ד מ"ט. , ורק בשלב שני, אי שם בתקופת התנאים, החל תהליך העיצוב. ההנחיות במשנה מדברות על כעשרה קולות בלבד, ובמהלך תקופת האמוראים גדל מספרן והגיע למאה תקיעות¹²²ראו פירושנו לפ"ד מ"ט; תבורי, מועדים, עמ' 242. בדברי ראשונים התחבטויות רבות כיצד לפשר בין המקורות ובין הנוהגים שלנו, וכיצד לספור את מספר התקיעות. ראו אוצר הגאונים, עמ' 59, וראו למשל הריטב"א ללג ע"ב ועוד. . סדר ההתפתחות אינו בתחום דיוננו. יש להניח שגם הברכה על השופר עוצבה רק בדור יבנה, יחד עם כל הברכות על המצוות¹²³ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ט. .