משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 2 · משנה 5

המשנה ממשיכה לתאר את ההווי שסביב מעמד קידוש החודש.

חצר גדולה הייתה בירושלם – בירושלים ציפו מבעוד מועד לבואם של עשרות עדים. כל העדים כוונו לחצר, ובית יעזק היתה נקראת – בבבלי מתלבטים האם הגו את האות עי"ן או שהמקום נקרא בית יזק (כג ע"ב); בירושלמי דורשים את משמעות השם מהשורש עז"ק, שמשמעו לסקל ולהתקין (נח ע"א). בבבלי מנסים לפרש שבית יזק משמעו בית האסורים, שכן לעדים אסור היה לצאת מהמקום²⁰אפשטיין, מבוא, עמ' 407. . ברם אלו דרשות בלבד, ונראה שזה היה פשוט שם המקום. במקומות מספר בספרות חז"ל אנו שומעים על חצרות ששימשו להתכנסות. בדור יבנה אנו שומעים על ארבע חצרות או מבנים ששימשו להתכנסויות או למפגשים:

1. עליית בית נתזה בלוד, שם שבתו חכמים, או קבוצה שבה היו גם חכמים (תוס', שבת פ"ב ה"ה).

2. חצר בית גלודה בלוד, גם בה שבתו חכמים (תוס', עירובין פ"ט [ו] ה"ב).

3. חצר בית אריס, או עליית בית אריס בלוד, כאן הוחלט שגדול תלמוד המביא לידי מעשה²¹ספרי דברים, מא, עמ' 85. עליית בית אריס נזכרת בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; חגיגה פ"א ה"ז, עו ע"ג; שיר השירים רבה, ב יד; בבלי, קידושין מ ע"ב (בבבלי בטעות: עליית בית נתזה). . הנוסח התנאי גורס "חצר", והאמוראי "עלייה".

4. בית גוריו או גדיו ביריחו, כאן התכנסו חכמים²²תוס', סוטה פי"ג ה"ג; ירו', סוטה פ"ט הט"ו, כד ע"ב; בבלי, שם מח ע"ב; יומא ט ע"ב; סנהדרין יא ע"א. .

לפחות בחלק מהמקרים היו חצרות אלו מבנים שנקראו על שם כפרים בסביבה. בית גלודה הוא כפר בשומרון הנזכר במסמכי מדבר יהודה²³מגילות מדבר יהודה, ב, מס' 115. , בית אריס או עריס הוא כפר חרס שבשומרון הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו²⁴אבל, כפר חרס. , ובית גדיו הוא עין גדי שליד יריחו. ייתכן שבכל המקרים מדובר על מעין תחנה מסחרית של בני הכפר בעיר, מקום מגורים לכפריים אשר הגיעו לעיר למטרות מסחר או למטרות אחרות²⁵על כך ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 238-237. . היו אלו, מן הסתם, מבנים רחבי ידיים. חצר מעין זו הייתה לעתים פנויה, ובשבתות הייתה תמיד ריקה ופנויה. על משקל זה גם חצר בית יעזק היא החצר של בני הכפר עזקה שבשפלת יהודה. הכפר נזכר במקרא (יהושע י י), וגם אב הכנסייה אווסביוס הכיר אותו²⁶אווסביוס, אונומסטיקון, עמ' 18, מהד' מלמד, מס' 47. .

ולשם כל העדים מיתכנסין – המדובר בעיקר בשבת, שכן ביום חול העיד העד את עדותו וחזר מיד לביתו. ההתכנסות הגבירה כמובן את תחושת החג והשליחות של העדים, ותרמה לאווירה החגיגית של המעמד, ובית דין בודקין אותן שם – בית הדין התכנס באותה חצר, ובכך "ירד אל העם".

וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילים לבוא – העדים הגיעו ממרחק, ורובם לא לקחו עמם דבר בבואם לעיר בגלל בעיות הטלטול. ברם המשנה מעידה במפורש על המגמה למשוך את העדים ולעשות להם את עדותם לחוויה מרשימה וחגיגית.

בראשונה לא היו זזים משם כל היום – בדרך כלל אדם רשאי לצאת מחוץ לתחום וללכת בשבת אלפיים אמה לכל רוח (כיוון). לפי ההלכה מי שנאלץ ללכת בשבת אסור לו ללכת את אלפיים האמה האלו.

היתקין רבן גמליאל הזקן²⁷רבן יוחנן בן זכאי חסר ב- מ, מנב-גמ, ובטלה עדות זו כנגד עדות יתר עדי הנוסח כאן ובמקבילות. שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח – התקנה נועדה למשוך עדים לעלות לעיר בשבת, ואִפשרה להם לנצל את עדותם לביקור בעיר. המתקן הוא רבן גמליאל שחי בימי הבית, ובנו היה ממנהיגי ירושלים בימי המרד הגדול²⁸ב-מנ, מ חסר "הזקן". .

ולא זו בלבד אלא אף חכמה הבאה לילד – חכמה היא מיילדת. מותר לה ללכת בשבת אל היולדת, שכן לידה היא בבחינת פיקוח נפש (משנה, שבת פי"ח מ"ג), אך משסיימה את הטיפול היה אסור לה לצאת מהבית לכל כיוון שהוא. רבן גמליאל התקין שמותר לה ללכת אלפיים אמה, כדי להקל עליה, ולעודד את נכונותה לצאת בשבת מביתה. הרא"ש הכיר גרסה שבה נוסף "למול את הקטן", שגם המוהל לא היה רשאי לזוז ממקומו. הרא"ש מתנגד לגרסה זו, שכן רק לפי רבי אליעזר מותר לאדם ללכת יותר מאלפיים אמה כדי למול²⁹ראו פירושנו לשבת פי"ט מ"א. ב- א "הגוים", ובכל יתר עדי הנוסח "גייס" או "הגייס". . וכן הבא להציל מיד הגייס – "הגייס" הוא הכינוי הרווח לכנופיות הליסטים שרווחו בעיקר בספר המדבר³⁰על בעיות הביטחון הפנימי ראו ספראי, בטחון. , ונדון בכך בנספח למסכת תענית³¹סדר הדוגמאות שונה בכתבי היד, ואין לכך חשיבות למשמעות המשנה. (תמונה 18).

הביטוי המקראי ל"חכמה" הוא "מילדת". הביטוי "חכמות" מופיע לראשונה בפסוק בירמיהו: "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה" (ט טז). בספרות הרומית האלה האחראית על מיילדות ונבואה היא קרמנטה (Carmenta), שמשמעה שיר, משום שהחכמות "רואות את הנולד" ולכן אף נחשבו למומחיות בשירה ובשירת חיזוי³²סקרבורו, רפואה רומית, עמ' 15-14. .

ומיד הנהר – שיטפון של נחל שעלה על גדותיו, מיד הדליקה מיד המפלות הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח – רשימת צרות זו היא רשימה קבועה של הבעיות הרגילות שעמן התמודדו בני התקופה. לפיכך הרשימה חוזרת במקורות נוספים³³משנה, תענית פ"ג מ"ד; פסחים פ"ג מ"ז; בבא קמא פ"י מ"ב, וראו פירושנו לפסחים ותענית שם. .

החלק האחרון של המשנה חורג מהנושא. עד הלכה אחרונה זו תיארה המשנה את הנוהגים בימי הבית, וראינו בה תיאור, מעט נוסטלגי, של העבר. עתה המשנה עוברת לדיון הלכתי רגיל. הדיון הוא סביב תקנת רבן גמליאל, והוא בבחינת המשך טבעי לו. המשך הפרק אף הוא הלכתי, ונדון בכך להלן. מסקנת משנתנו עולה בקנה אחד עם מסכת עירובין (משנה, עירובין פ"ד מ"ג). הווה אומר, תקנה מיוחדת שהותקנה לטובת עדי החודש, כדי למשוך אותם לירושלים בשבתות, הפכה להלכה כללית. אך אולי היה התהליך הפוך: חודשה הלכה כללית (המנוסחת במסכת עירובין), והיא הוחלה על המקרים במשנה שלנו ועל עדי החודש.