משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 2 · משנה 6

המשנה עוסקת בנושא הלכתי של בדיקת עדים וחוזרת לתאר את קידוש החודש ביבנה, ונוהגיו של רבן גמליאל (משנה ח). לכאורה הסדר של הפרק קשה, אלא שנראה שיש לו בריח מחבר ספרותי. חלקו הראשון של הפרק עוסק בתיאור נוסטלגי של קידוש החודש בימי הבית. חלקו האחרון מתאר אף הוא את תקופת העבר, את קידוש החודש ביבנה. בין שני החלקים שזורות שתי משניות הלכתיות (סוף משנה ה ומשנה ו). סוף משנה ה נגרר מסיום החלק הראשון, והוא פירוט הלכתי של תקנת רבן גמליאל הזקן. החלק השני (משנה ו) עוסק בבדיקת עדים והוא בבחינת פתיחה הלכתית לסיפורי רבן גמליאל, כיצד הוא היה בודק עדים, וכיצד חקר אותם. מבחינה ספרותית מעשי רבן גמליאל מתוארים כהמשך לתיאורי ימי הבית. כך המשנה משדרת מסר סמוי של המשכיות: יבנה היא המשך של ירושלים. נושא זה נדון במפורש בפרק הבא. תיאורים של ימי הבית, שאין בהם הלכה אלא תיאור הווי, רגילים במשנה, לא כן תיאורים של דור יבנה.

כיצד בודקין את העדים – סדר הבדיקות נכון ורגיל בכל העדויות, אלא שהמשנה מספרת על קידוש החודש, ומתאימה את ההלכות הרגילות של בדיקה וחקירה למסגרת של האירוע הנדון³⁴סדרי הבדיקות וחקירת העדים מוצעים במשנה, סנהדרין פ"ה מ"א-מ"ד. .

זוג שבא – להעיד, ראשון בודקין אותו ראשון – ניסוח הדברים מעיד כי בית הדין יושב בחצר שנקבעה וממתין לבואם של עדים. זוג עדים שהגיע ראשון גם העיד ראשון. עם זאת היו מחכים עם ההכרזה, על מנת להעניק לעדים הנוספים תחושה של נחיצות.

מכניסים את הגדול שבהם – גדול משמעו חשוב, ואומרין לו אמור כיצד ראיתה את הלבנה לפני החמה – בין הארץ והשמש, או לאחר החמה – מעל השמש. חכמים ידעו מהיכן הלבנה אמורה לבוא, וציפו לשמוע את התשובות הנכונות; לצפונה – האם הירח זרח קצת צפונה מהמזרח, או [ו]לדרומה – קצת דרומה מהמזרח. פירשנו בפשטות, אך פרשנים שהתמצאו באסטרונומיה התקשו בהבנת השאלות. לפי פשוטם של דברים אין אלו השאלות היחידות, ואולי אפילו לא נוסח מדויק של השאלות, אלא דוגמאות בלבד. מכל מקום לא נעסוק כאן בשאלות אלו³⁵ראו בהרחבה בפירוש הרמב"ם והמאירי, ופרשנים נוספים. .

כמה היה גבוהה ולאן היה נוטה – החרמש של הלבנה, שכן לירח המתחדש צורת חרמש דק. הנטייה תלויה בעונת השנה, וכמה היה רחב – החרמש של הלבנה, ואם אמר לפני החמה לא אמר כלום – שכן אין מציאות כזאת, והעדות נסתרת מתוכה. אחר סיום העדות של הראשון היו מכניסין את השיני ובודקין אותו – שואלין אותו אותן שאלות, נמצאו דבריהם מכוונים – אם דברי שניהם נמצאו זהים זה עם זה, ואם נמצאו אף מדויקים בהתאם לציפיותיהם של חכמים, ועידותן מקויימות – יש לקרוא "עדותן מקוימת", כלומר העדות תקפה, ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים – למעשה יתר העדויות מיותרות, שכן העדות הראשונה מהווה בסיס מספיק להחלטה, ואכן לא שהן צריכים להן – בית הדין אינו זקוק לעדויות, אלא שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילים לבוא – כפרי שהטריח את עצמו והלך חצי יום ולא יתאפשר לו להעיד, כיוון שהגיעו לפניו, יהיה מאוכזב ביותר, ולפיכך ייתכן שבפעם הבאה לא יטרח לבוא. בהלכה זו בא לידי ביטוי חוזר רצונם של חכמים שהמעמד יהיה המוני ומכובד. רק לאחר שחקירת עדים רבים מסתיימת בית הדין מכריז על קידוש החודש. מובן שייתכן שעדיין יבואו עדים נוספים, ואלו יחזרו לביתם מאוכזבים, אך בשלב כלשהו של היום חייבים להכריז על החודש החדש, אחרת תהיה אי בהירות לגבי הקרבת הקרבנות.