משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 3 · משנה 5

שווה היובל וראש השנה לתקיעה וברכות – שנת היובל היא השנה החמישים, ולפי ההלכה בשנה זו כל הקרקעות שנמכרו חוזרות לבעליהן. יום הכיפורים של שנת היובל הוא היום הקובע לצורך זה. בתורה נאמר: "והעברת שופר תרועה בחדש השבִעי בעשור לחֹדש ביום הכִפֻּרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה..." (ויקרא כה ט-י). אם כן, אותו יום הכיפורים תוקעים בשופר ואומרים את תפילת ראש השנה המיוחדת שיש בה תשע ברכות, כפי שנשנה להלן²⁶להלן, פ"ד מ"ה. . הדמיון בין יובל וראש השנה נובע מכך שהפסוק העוסק בתקיעת שופר בשתי הפרשיות דומה, ומדמיון זה למדו חכמים כי גם יתר פרטי ההלכות דומים (ירו', נח ע"ד).

לפי הדעה הרווחת בספרות חז"ל בטלו דיני יובל, והנימוק הניתן לכך הוא שאין כל ישראל על אדמתם: "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות" (ספרא, בהר פרק ב ה"ג ומקבילות). אין כל דרך לברר האם נהג דין יובל בראשית ימי בית שני. לפי ההיסטוריוגרפיה של חז"ל ההחלטה לקיים את דיני שביעית אף שדיני יובל בטלו נפלה בראשית ימי שיבת ציון. המתח הסוציו-אגררי המתבטא בספר "נחמיה" מעיד בבירור כי הלכה למעשה לא נשמר דין יובל. נראה שהסיבה לכך אינה תלויה רק בהיעדר משטר השבטים, אלא להפך: היעדר משטר השבטים היווה עילה פורמלית לביטול. דיני שנת השביעית קשורים ליובל, ולו היה הדבר תלוי רק בנימוקים הפורמליים היו גם דיני שביעית מבוטלים. אין זאת אלא שפעלו כאן שיקולים ענייניים. דין יובל מציג מסגרת נוקשה של משטר קרקעי המסייע למעמדות החלשים. לעניים מובטח המשך הזיקה לאדמתם מבלי לפגוע באפשרות למכור זמנית את הקרקע כדי להיחלץ מקשיים כלכליים מידיים. מסגרת זו הייתה קשה מדי לביצוע, וזו מדיניות אוטופית שאינה עומדת במבחן המעשה. לעומת זאת הציגו דיני שביעית דרישות נוקשות פחות ויחסית מופרזות פחות²⁷דיני יובל מעדיפים את המעמדות החלשים ופוגעים בשיווי המשקל החברתי, שיווי משקל שיש בו אולי אי צדק, אך הוא נוח לממסד. לעומת זאת דין שביעית מטיל עול כלכלי על כל שכבות האוכלוסייה. אדרבה, הלכות שביעית בוודאי קשות יותר לעניים, וזה המצב ה"טבעי" ברוב החברות. , ואלו נשמרו, לפחות בחלקן, למרות הקשיים שעוררו.

בספרות חז"ל יש מחלוקת האם שביעית "בזמן הזה" (לאחר החזרה מגולת בבל) היא מדברי חכמים – "מדרבנן", או מהתורה – "מדאורייתא". לדעת הסוברים שהיא מדרבנן בטלה זו יחד עם דין יובל, וחכמים, או הציבור, קיבלו עליהם לחדשה מדעתם. על כן שביעית "בזמן הזה", כלומר בימי חכמים, היא מדרבנן²⁸ספראי, שביעית, עמ' 36-34. . אך יש הסוברים ששביעית היא מדאורייתא: "וכי משעה שגלו בני ישראל לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ" (ירו', שביעית פ"י ה"ג, לט ע"ג; גיטין פ"ד ה"א, מה ע"ג-ע"ד).

ספק רב אם אבחנה זו היסטורית, או שנוצרה רק כדי להסביר את השתלשלותה של ההלכה המאוחרת. המסקנה ששביעית היא רק מדרבנן מופיעה לראשונה במפורש בדורו של רבי יהודה הנשיא בלבד (222-180 למניינם). מכל מקום, דיני שביעית מבטאים את תפיסתם הרעיונית של חכמים ושל הציבור כולו. הדאגה לחלש מתבטאת בתביעה שבשנה זו לא תעובדנה הקרקעות והיבול יתחלק בין כל תושבי הכפר. עם זאת, דאגה זו לא הפכה לבסיס משפטי לניהול המשטר הקרקעי בכל ימות השנה.

למרות הנאמר לעיל לא בטלו דיני יובל לחלוטין. דין יובל המקראי מאפשר מכירת קרקע (בית) בשטח הבנוי, אך מתנה אותה בזכות "לגאול" את הבית תוך שנה. בספרות חז"ל ברור שהלכות גאולת בתים נשמרו עוד בסוף ימי בית שני. על מימושם בחיי היום-יום ניתן ללמוד מתקנתו של הלל. לפי המסורת היה הקונה נוהג להיעלם לשנה, כדי להימנע מלהיענות לתביעת גאולה אפשרית, על כן התקין הלל שהגואל יוכל להפקיד את כסף הגאולה בבית דין, ובכך תיגאל הקרקע (משנה, ערכין פ"ט מ"ד ומקבילות).

ביטוי אחר לדין הגאולה היה בדיני ערכין: אדם המקדיש קרקע למקדש. לפי המקרא קיים הבדל בין המקדיש קרקע חקלאית למקדש לבין המקדיש בית (קרקע) בעיר מוקפת חומה, ובהתאמה לדיני יובל. המקדיש קרקע חקלאית הרי שזו הקדשה עד היובל, ומחיר הקרקע נקבע לפי מספר שנות המזרע עד היובל. המקדיש בית בעיר מוקפת חומה יכול לגאלו תוך שנה, ואם לא נגאל תוך שנה הרי שהבית עובר לרשות הקונה לעולם. גם הלכה זו נשמרה בימי חז"ל, וכל מסכת ערכין עוסקת בפרטיה.

אם כן נותרו שרידים לשנת היובל, אבל טקס היובל המתואר במקרא לא התקיים, וממילא כל הדיון בו תאורטי.

רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעים – בשופר העשוי מקרנים של זכרים וביובל בשל יעלים – הבבלי (כו ע"ב) מסיק שרבי יהודה חולק על המשנה האומרת שבראש השנה תוקעים בשופר מקרני יעלים ובתענית בשופר העשוי מקרני זכרים²⁹לעיל, פ"ג מ"ד ומ"ה. . לא נאמר כאן במפורש שרבי יהודה חולק גם בשאלה האם שופר ראש השנה כפוף (כמו משנה ג) או שהוא מסכים עמה בנקודה זו, ועסקנו בכך לעיל. התוספתא מנמקת את דברי רבי יהודה בכך ש"נתנו חכמים את המצוי (שופר של כבש זכר) למצוי (ראש השנה) ואת שאין מצוי (שופר של יעלים) לשאין מצוי" (יובל) (תוס', פ"ב [ג] ה"ג; ירו', נט ע"א). אין צריך לומר שגם טעם זה דרשני וספרותי. נראה שהיו סוגי שופרות שונים, וחכמים שיבצו אותם למעמדות הציבור השונים. כך קורה לעתים קרובות בסדרי התפילה, שבה שולבו עמדות שונות לנוסח אחד³⁰ראו למשל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 83-76, וכן בתפילות וברכות רבות. .