משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 1 · משנה 6

מעשה – בשבת¹¹⁵ראו בבלי, כב ע"א. , שעברו יותר מארבעים זוג – שהעידו על הירח החדש, ועיכבן רבי עקיבה בלוד – העדים באו מצפון יהודה ועברו בלוד בדרכם ליבנה, שם ישב בית הדין. בואם של הולכי הרגל עורר תשומת לב ונעשה "בעסק גדול", על כן היו גם בני לוד מודעים לכך. רבי עקיבא סבר כי חילול השבת מופרז, ודי בעדים שכבר הלכו כדי לבסס את קידוש החודש החדש. ברור שרבי עקיבא הבין שהליכה בשבת היא מעין מעשה של צורך הכרחי, מעין אונס, ואם ברור שאין צורך בעדים אין גם צורך שיחללו את השבת.

שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשלן לעתיד לבוא – אם עדים יֵדעו שייתכן שיעוכבו בדרך לא יצאו לדרכם כלל, ובמקרה אחר ייתכן שלא יימצאו די עדים כשרים לקידוש החודש. כפי שראינו, קידוש החודש נעשה בפומבי ונעשה ניסיון "למשוך" את העדים ולדרבנם לעשות את המאמץ ולבוא להעיד. על כן סבר רבן גמליאל שאין לפגוע במוטיבציה של העדים הפוטנציאליים.

המשנה, כדרכה, מוסרת את הדברים בצורה מאופקת, וממתנת את הדרמה. בתלמוד הבבלי רבי יהודה מוסר: "חס ושלום שרבי עקיבא עיכבן, אלא שזפר ראשה של גדר¹¹⁶בעל מלאכת שלמה גורס "גולה", ואין לכך טעם. ב- גמ: "עדר". עיכבן ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו" (כב ע"א). לבבלי היה, אפוא, נוסח שבו מסופר כי רבן גמליאל נידה את רבי עקיבא, ורבי יהודה מתקן שהיה זה שזפר, ראשה של גדר. גם לפי נוסח הירושלמי (נז ע"א)¹¹⁷המסורת על הנידוי חוזרת בסדרת מעשי הנידוי שבירושלמי, מועד קטן פ"ג ה"א, פא ע"ד. לבירור האם שזפר היה ראשה של גדר או של גזר ראו במבוא. נידה רבן גמליאל את רבי עקיבא בנימוק שהוא מכשיל את הרבים, ובנוסף לכך מוסר רבי יהודה הנחתום, אחד החכמים שנהרגו מאוחר יותר בגזרות הדת שאחרי מרד בר כוכבא, שלא היה זה רבי עקיבא אלא שזפר.

רבן גמליאל ניהל את העם ביד רמה, ופעמים מספר אנו שומעים כי נידה חכמים ונזף בהם באופן קשה. מעבר לכך, כמעט כל המקרים שבהם נידו חכמים אחד מחבריהם אירעו בדור יבנה. גם מאוחר יותר נידו חכמים, אך הנידוי כוון לעבר אחד מפשוטי העם שסירב לכבד חכם, או העליבו¹¹⁸לרשימת הנידויים ראו לייבזון, מנדין, וראו הנספח לפרק ב. . דור יבנה הוא דור הייסוד של חכמים כקבוצה מנהיגה. עד אז פעלו חכמים בבתי המדרש כקבוצה קטנה בעלת חשיבות חברתית משנית. הם השתתפו בהנהגת העם, אך קשה להגדירם כשכבת ההנהגה המובילה. בדור יבנה התרחב הלימוד, נוסדו בתי מדרש רבים וחבורות לימוד רבות, וכוחם החברתי של חכמים גבר. בדור הראשון ניסו חכמים לנהל מערכת הכרעות תקיפה; ההחלטות נקבעו בדרך שנקבעו, וניסו לאכוף אותן על המתנגדים. במסגרת זו נעשה שימוש תכוף בעונש הנידוי. מדיניות זו הובילה לשסע עמוק. כך, למשל, הנידוי המפורסם של רבי אליעזר ("תנורו של עכנאי") גרם לטראומה קשה בתוך בית המדרש, וקשה היה להמשיך בדרך זו. מאוחר יותר החליטו חכמים, בצורה מודעת, שלא להשתמש בנשק הנידוי להכרעות הלכתיות: "נמנו באושא שלא לנדות זקן" (ירו', מועד קטן פ"ג ה"א, פא ע"ד)¹¹⁹הנוסח בבבלי, מועד קטן יז ע"א, מתון הרבה יותר ומטשטש את המהפכה בתפיסת הכוח של חכמים. . על רקע זה ניתן להבין את התגובה החריפה של רבן גמליאל. חכם תקיף זה, שהנהיג את הדור ביד רמה, ראה בעיכוב זוגות העדים פגיעה במוסד קידוש החודש ובהיקף המעמד הציבורי. מאוחר יותר, כאשר נשק הנידוי נחשב חריף מדי, טושטשה חומרת העימות והנוסח במשנה מציג תמונה של ויכוח נינוח, ללא עימות חברתי¹²⁰ראו נספח ב. .

לפי הנוסח של רבי יהודה, או רבי יהודה הנחתום, לא היה זה עימות בין חכמים אלא עימות בין ראש החכמים לבין ראש עיר. ראש עיר הוא תפקיד המנהיג בקהילה היהודית ביישוב שאינו פוליס¹²¹ראו ספראי, הקהילה, עמ' 249-247. . לרבן גמליאל לא הייתה, אולי, זכות פורמלית לפטר את ראש העיר, אך היה לו כוח מוסרי ותוקף חברתי שאִפשר לו את הדבר. גדר היא עיר בעבר הירדן, וקשה להבין כיצד היה ראש העיר יכול לעכב עדים שהלכו ליבנה. ברם, בכתב יד ליידן לירושלמי נכתב "גזר". גזר שוכנת על אחת הדרכים מאמאוס ליבנה, וסביר ששם עברו העדים בדרכם ליבנה.

רבן גמליאל מתפקד כאן כנשיא. כל מעשי קידוש החודשים ועיבור השנים קשורים לנשיא, ונראה שזה היה תפקיד מעין "סטטוטורי" של הנשיא, וכבר עמדנו על כך במבוא.