משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · מבוא · מיקום 2

המצווה להביא את ראשית "בכורי אדמתך" לבית ה' נזכרת וחוזרת ונזכרת בתורה ובמקרא, בספרות הבתר-מקראית ובדברי פילון ויוסיפוס. היא נזכרת פעמיים בספר שמות, בפרק כג יט ובפרק לד כו. בשני הפסוקים חוזר אותו לשון: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך". בספר במדבר יח יג נאמר: "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה". באריכות ותוך פירוט רב ערוכה פרשת הבאת ביכורים בספר דברים בפרק כו א-יא. פרשת הביכורים כתובה תוך תיאור מהלך הטקס והדברים אשר על מביא הביכורים לקרוא לפני המזבח: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (פסוק ה). הבאת הביכורים נזכרת אף בספר יחזקאל. היא נזכרת ברשימת המצוות המצומצמת אשר הספר מונה. אך מתוך טיבה של המצווה היא נמנית בראש הרשימה של חובת ההפרשות לכוהנים: "וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומתיכם לכהנים יהיה וראשית עריסותיכם תתנו לכהן" וכו' (יחזקאל מד ל). בין הדברים שעולי גולת בבל מקבלים עליהם נמנים הביכורים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה' " (נחמיה י לו). טוביה מספר על עצמו כי בימי קיום המקדש בירושלים "עליתי פעמים רבות לירושלים לחגים ככתוב לכל ישראל לחק עולם ובידי הבכורים ומעשרות הבקר"¹טוביה א ו, כך בנוסח הקצר. בנוסח הארוך: "הבכורים והבכורות ומעשר הבהמה". ברם, ייתכן כי יש לתרגם "תרומות". .

יוסיפוס אף הוא מאריך בדבריו על החובה להעלות את הביכורים לירושלים וליתנם לכוהנים, ואף מזכיר את קריאת פרשת הביכורים והבאת הקרבנות עם הביכורים (קד', ד 241). הבאת קרבנות עם הביכורים אינה נזכרת בתורה אך ערוכה במשנתנו, כפי שנעלה בהמשך דברינו.

פילון במיוחד מאריך דברים בספרו על החוקים לפרטיהם (ספר ב, 227-215) על כל פרשת הבאת הביכורים. בתיאורו של פילון מצויים דברים אשר תואמים את דברי המשנה ומשלימים אותם.

מפשוטם של המקראות בתורה, בספר יחזקאל ובספר נחמיה עולה כי יש להביא ביכורים מ"כל פרי האדמה" (דברים), "בכורי כל אשר בארצם" (במדבר), "וראשית כל בכורי כל" (יחזקאל), "בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ" (נחמיה). אולם החכמים אמרו שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח ח). בפ"א מ"ג קובעת המשנה: "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים". בהלכה זו נבדלים הביכורים משאר חובות החלות על פרי הארץ כגון חובת הפאה, הלקט והשכחה וחובת התרומות והמעשרות. בכל החובות הללו חייבים "כל שהוא אוכל ונשמר" (משנה, פאה פ"א מ"ד; מעשרות פ"א מ"א). עוד נאמר במשנה שאף משבעת המינים אין מביאים אלא מן המקומות המובחרים ומן הפרות המובחרים: "ולא מן התמרים שבהרים ולא מן הפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר" (פ"א מ"ג). לא פילון ולא יוספוס מקדישים להגבלה זו מקום, וקשה לדעת מה הייתה דעתם בנושא.

מרובים הדיונים והדברים על העלאת תרומות ומעשרות מחוץ לארץ לארץ, מה הם הגבולות של ארץ ישראל ומה מידת החיוב באזורים הקרובים לארץ ישראל²ראו משנה, שביעית פ"א מ"א-מ"ב ופירושנו להן, והנספח למסכת שביעית. . בעבר הירדן העלו תרומות ומעשרות³ראו הדיון במשנת ידים פ"ג מ"ג. , אולם לגבי ביכורים התנאים חלוקים. סתמה של המשנה בפ"א מ"י אמנם קובעת שמביאים ביכורים מעבר הירדן, אך "רבי יוסה הגלילי אומר: אין מביאין ביכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש"⁴וראו פירושנו שם. . מן האזורים הקרובים לארץ ישראל ודאי שלא העלו ביכורים מחוץ לארץ⁵ראו משנת חלה בסופה. . ההלכות במשנה אף מהדרות בכשרותם ההלכתית של מגדלי (בעלי) הפרות. המשנה פותחת בשורה של הלכות על אלו שאינם מביאים ביכורים מפני שבגידול הפרות יש שמץ של גזל, וכלשונו של רבי יוחנן בירושלמי על ההלכות שבמשנה א ומשנה ב במשנתנו: "כולהן משום תורת הגוזלן ירדו להן" (פ"א ה"א, סג ע"ג), והמשנה מבדילה בפירוש בין ביכורים לתרומות ומעשרות שבהם הגזלן חייב: "ובגוזלן; הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בביכורים" (פ"ב מ"ג). פעמיים נזכר במשנת ביכורים האיסור על סיקריקון להביא ביכורים (פ"א מ"ב ופ"ב מ"ג); כפי שיתברר בפירושנו אין פירושם של הדברים אלא שהקונה קרקעות שהופקעו בידי המלכות על עברות שחטאו ישראל כלפי המלכות, כאיסור שהיה בשעתו על המילה, אינו רשאי להביא ביכורים. הקונה מן הסיקריקון חייב בתרומה ובמעשר (פ"ב מ"ג), אך אינו מביא ביכורים.

האריסים והחכורות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, אך אף הם אינם מביאים ביכורים (שם שם).

במשנה ובספרי לפרשת הביכורים ערוכה רשימה נוספת של אלו שאמנם רשאים להביא ביכורים אך אינם קוראים. בשני המקורות התנאיים ערוכה רשימה מפורטת של אלו שאינם קוראים: האפיטרופוס, השליח, העבד, האישה, טומטום ואנדרוגינוס, ומנמקים את ההלכה בדרשה: "שאינן יכולין לומר אשר נתתה לי ה' " (משנה פ"א מ"ג-מ"ה; ספר דברים פיסקא רצט עמ' 38; פסקא שא עמ' 320), וכל אלה לא זכו בנחלה. קרוב להניח כי המדרש לא היה המקור להלכות אלו אלא בא לאשש את ההלכות, שהרי בימי בית שני לא ראו עצמם יושבים על נחלות שהונחלו להם עם בואם לארץ. בהמשך הספרי אנו קוראים: "אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (פסוק יא) מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא"⁶ברייתא זו כתובה אף בתלמוד הירושלמי, פ"א ה"ו, סד ע"א, ובבבלי, גיטין מז ע"ב. . היא עצמה אינה קוראת מפני שלא זכתה בנחלה, אך בעלה המביא ביכורים אלה קורא. אתמהה! קרוב להניח כי ההלכה לא ראתה בעין יפה שהאישה תקרא בציבור את פרשת הביכורים לפני המזבח, קריאה המתקשרת בהנפת הביכורים בשיתוף עם הכוהן, כפי שמתואר במשנה (פ"ג מ"ו). המדרש, כבמקרים רבים אחרים, לא בא אלא לאשש ולקשר הלכה זו לכתוב.

הגבלה נוספת נידונת במשנה ובמקורות התנאיים והאמוראיים. במשנה פ"א מ"ד, בראש הרשימה של "אלו מביאין ולא קורין", אמור: "הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו ג). הגר מצטרף לעם ישראל אך אינו חלק מן האומה, בן לאבות האומה, ובאותה משנה יש המשך לראייה זו: "וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'אלהי אבות ישראל'. וכשהוא בבית הכנסת אומר 'אלהי אבותיכם' ", ובמשנה שלאחריה בשם רבי אליעזר בן יעקב: "האשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אימה מישראל". הלכה זו חוזרת במקורות התנאיים ובתלמודים בצורות שונות⁷ראו ספרי דברים, פיסקא רצט, עמ' 318; שם, עמ' 320; מכילתא, משפטים פ"ב, עמ' 335; ירו', פ"א ה"ד, סד ע"א; בבלי, גיטין מד ע"ב. . אלא שמצינו אף דעה חולקת על סתמה של המשנה ועל משנתו של רבי אליעזר בן יעקב ורואה בגר בנו של אברהם אבינו: "כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז ה). לשעבר היית אב לאדם ועכשיו מכאן והילך אתה אב לכל הגוים" (ירו', פ"א ה"ד, סד ע"א). דעה זו מיוחסת בתוספתא (פ"א ה"ב) ובירושלמי (שם) לרבי יהודה. מן הירושלמי עולה כי בימי האמוראים נהגו לפי דעתו של רבי יהודה. אולם, אין בידנו לומר דבר על הנוהג למעשה בימי הבית בימים שהתחברו והלכו בתהלוכה מעריהם לירושלים ולבית המקדש. כפי שנראה להלן לדעתו של רבי יהודה נימוק הלכתי אחר, ובו נדון בסופו של הפרק.

כללו של דבר: מצוות ביכורים כפי שעוצבה בהלכה ובמציאות, לפחות בדורות האחרונים לקיום הבית, הייתה מעין תהלוכת פאר של הידור בטיב הפרות, ברמתה המוסרית-חברתית וברמה האישית. פילון (לעיל) מדגיש שזהו למעשה טקס פרטי, ולא יום חג, ובדבריו עמד היטב על ההבדל בין מעמד הביכורים ליתר מעמדות החובה במקדש. למצוות ביכורים אין, אפוא, מסגרת משפטית מלאה של חובות וזכויות. לכן התעוררה שאלת עבר הירדן, שכן היא ארץ ישראל מבחינה משפטית אך חכמים חשו שאיננה חלק מתפארתה של ארץ ישראל, תפארת שאותה רצו להדגיש, מעל ומעבר לשאלות המשפטיות. בהלכה הכיתתית הפכה ביכורים למצווה מעשית. כשם שחגגו את ביכורי חיטים וביכורי שעורים ברגלים, כך חגגו את חג ביכורי השמן ואת חג ביכורי היין. כך כמעט לא נותר מרחב לחג ביכורים פרטי או חצי ציבורי (קהילתי).

המשנה בפ"ב מ"ג מלמדתנו כי "יש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בביכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות... הרי אלו בתרומה ובמעשר, מה שאין כן בביכורים". כלומר, החיוב להפריש את התרומה ואת המעשר אוסר לאכול מתבואת הגורן עד שיפרישו ממנו תרומה ומעשר, אבל אי הפרשת הביכורים אינה אוסרת את אכילת הגורן. כך אומר הירושלמי במקום אחר: "איפשר לפירות לצאת בלא בכורין [ואי]⁸כך כנכון בירושלמי של סיריליאו ובמלאכת שלמה. איפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות" (פ"א ה"ב, סג ע"ד)⁹הרמב"ם פירש את משנתנו כירושלמי. . בלשון אחר: מי שאינו מפריש ביכורים, אינו מקיים את המצווה אך יכול לאכול ולמכור את התבואה או הפרות. מתקבל על הדעת כי אף אלו שדקדקו בקיום המצוות לא קיימו את מצוות הפרשתם והעלאתם לירושלים אלא לעתים רחוקות, כשם שלא עלו לרגל בין מיהודה ובין מן הגליל אלא לעתים רחוקות, ואולי רק פעמים מספר או אפילו רק פעם אחת בחיים¹⁰ראו ספראי, העליה לרגל, עמ' 41-24. .

הלכה זו שהביכורים אינם אוסרים את הגורן עומדת ביסודן של כל ההלכות המייחדות ומצמצמות את הבאת הביכורים לשבעת המינים, למקומות שהפרות גדלים בהם במלוא יופיים והם פרות מן המובחר, ומונחת ביסודן של ההלכות הפוטרות רבים מהעלאת ביכורים.

בתיאור במשנה בראש פרק ג, "כיצד מפרישים את הביכורים", לא נזכר כל שיעור לביכורים. האדם "רואה תאינה שביכירה אשכול שביכר" ומפרישו לביכורים. הוא מעטר את הביכורים ואף מוסיף עליהם (פ"ג מ"ט, מי"א), אך לא נזכר כל שיעור. המשנה בפ"ב מ"ג מבחינה בין התרומה והמעשר לביכורים, שהתרומה והמעשר "יש להם שיעור... מה שאין בביכורים". אולם בירושלמי לפ"ג ה"א נמסרה ברייתא בשם רבי ישמעאל¹¹בירושלמי של ר"ש סיריליאו היא שנויה בסתם, וכן בפירוש הר"ש משנץ בשם רבי שמעון ובמלאכת שלמה. : "הביכורים אחד מששים" (סה ע"ג), ולא נתפרש אחד משישים ממה, האם אחד משישים מאותו אילן או אחד משישים מכל יבולו? ואולי לפנינו מסורת הלכה שיש בה מן העיון ההלכתי שבא להשוות את שיעורם של כל הדברים שלא נקבע להם שיעור מן התורה, כמפורש באותה ברייתא: "פיאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים" וכיוצא בהם דברים נוספים, ואין לפנינו מסורת הלכה למעשה מימי הבית. כפשוטם של דברים ברייתא זו חולקת על משנה פ"ג מ"ב (מלאכת שלמה). במשנה (פ"ג מ"ט-מ"י) ובתוספתא (פ"ב הי"ד) ערוכים דיונים על תוספת הביכורים ועיטור הביכורים בפרות שהם ממינם של הביכורים ובאלה שאינם ממינם, והלכות אלו אינן תואמות להנחה שהביכורים הם אחד משישים.

בספר דברים, בפרשת כי תבא, במקום שהכתוב סודר את פרשת הבאת הביכורים, לא נזכר ולא נרמז דבר על זמנה של הבאת הביכורים. אולם בשתי ההזכרות שבספר שמות ערוכה מצוות "ראשית בכורי אדמתך" ליד מצוות העלייה לרגל. אף ספר טוביה מספר: "ורק אני לבדי עליתי פעמים רבות לירושלים לחגים... ובידי הביכורים" (א ה, הנוסח הקצר). אין להניח כי הביא ביכורים עם עלייתו לרגל לירושלים בחג הפסח, שהרי אין בעונת הפסח ביכורי פרות. בקשיים מרובים מצאו שעורים להנפת העומר למחרת חג הפסח (משנה, מנחות פ"י מ"ב). טוביה בוודאי מתכוון לחג השבועות וחג סוכות. ואמנם המשנה קובעת כי עונת הבאת הביכורים היא "מן העצרת ועד החג" (פ"א מ"י), כלומר בין חג השבועות לחג הסוכות, ורק בין שני זמנים אלו "מביאין וקוראין", והמביא "מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא" (פ"א מ"ו). אך דעתו של רבי יהודה בן בתירא שאף עד חנוכה מביא וקורא. המשנה אף מספרת ש"אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת ולא קיבלו מהן" (פ"א מ"ג). מתקבל על הדעת כי רבים צירפו את הבאת הביכורים לעלייה לרגל בשבועות ובחג הסוכות, אך היו אף כאלו שהביאו את ביכוריהם בין שבועות לסוכות ואף אחרי חג הסוכות. כמה ממיני הפרות אינם בשלים אלא לאחר חג השבועות, כענבים וכתאנים, ויש מהם שאינם בשלים אלא לאחר חג הסוכות, כתמרים וכזיתים. כך עולה אף מתיאורו של פילון המסביר שהבאת הביכורים נמשכת בין שתי העונות, "מתחילת הקיץ ועד לשלהי הסתיו", וכל אחד מביא בין שני זמנים אלו את פרותיו בהתאם להבשלתם של הפרות באיזורו (על החוקים לפרטיהם ב, 221-220). במקביל למצוות ביעור שביעית וביעור מעשר נקבעו גבולות מדוקדקים (פ"ט מ"ב-מ"ג), וגם כאן בולטת מצוות ביכורים בהעדר מסגרת משפטית.

בפרשת הביכורים שבספר דברים נאמר: "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" (כו ב), ופילון אומר: "מלבד זה ישנו לא חג, אך טכס חגיגי, שמכנים אותו טנא" (על החוקים לפרטיהם ב, 215). סלי הביכורים חוזרים ונזכרים במשנה ובמקורות התנאיים האחרים. בפ"ג מ"ז מוסרת המשנה כי "העשירים מביאים את ביכוריהם בקלתות שלכסף ושלזהב והעניים מביאין אותן בסלי נצרים", ובתיאור הבאת הביכורים לפני המזבח חוזר ונזכר "הסל על כתיפו" (מ"ד), "הגוזלות שעל גבי הסלים" (מ"ד), "עודיהו הסל על כתיפו" (מ"ה) ו"מוריד את הסל מכתיפו" (שם), ובתוספתא: "מצוה להביאם בשבעה כלים, ואם הביאן בכלי אחד יצא. כיצד הוא עושה, מביא שעורין ונותן מלמטה ודבר אחר על גביהן, חטין על גביהן ודבר אחר על גביהן, זתים על גביהן ודבר אחר על גביהן, תמרים על גביהן ודבר אחר על גביהן, רמונים על גביהן ודבר אחר על גביהן, תאנים למעלה מכולן, ומקיפין להן אשכולות של ענבים מבחוץ" (פ"ב ה"ח). מן המשנה (פ"ג מ"ה) ומן התוספתא בהמשך (הי"א) אנו למדים כי את הסלים היו מעטרים בגוזלות, ואף בידיהם החזיקו גוזלות. הגוזלות שעל גבי הסלים הועלו כעולות, ואלו שבידיהם ניתנו לכוהנים.

עוד אנו למדים מן המשנה והתוספתא כי הבאת הביכורים מחייבת אף הבאת קרבן עולה ושלמים, כדין עלייה לרגל בשלושת הרגלים (חגיגה פ"א). בתוספתא אנו קוראים: "וטעונין עולה ושלמים" (פ"ב ה"ח), ובמשנה פ"ב מ"ד: "וטעונים קורבן ושיר ותנופה ולינה"¹²וראו פירושנו לפ"ג מ"ג. . המשנה בפרק ג מתארת את הבאת הביכורים בחבורות ובשיירות המתכנסות בעיר מרכזית, "לעירו שלמעמד" (פ"ג מ"ב), ובתוספתא: "לא היו עולין יחידיים יחידיים אלא פלכים פלכים" (פ"ב ה"ח). אולם בתלמוד הירושלמי נאמר על "יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי וקרניו מצופות כסף" (פ"ג ה"ג, סה ע"ג). התיאור של המשנה בפרק ג ושל התוספתא בפרק ג ה"ח-הי"א מתאר כולו את החבורה האזורית או את השיירה המהלכת מעירם למקדש ואף "לנים ברחובה שלעיר" (פ"ג מ"ב; תוס', פ"ב ה"ח).

הלוויים שרו במקדש בסיומו של סדר קרבן התמיד ובמעמדים הציבוריים של שמחת בית השואבה (משנה, סוכה פ"ה מ"ד; תוס', שם פ"ד ה"ז) והקרבת קרבן הפסח (משנה, פסחים פ"ה מ"ז; תוס', שם פ"ד הי"א), "ודיברו הלוים בשיר" עם הגיע השיירה לעזרה (פ"ג מ"ד), שהרי הביכורים "טעונים קורבן ושיר"¹³פ"ב מ"ד, וראו תוס', פ"ב ה"י. .

בפרק ג, ממשנה א עד משנה ח, מעלה המשנה בהרחבה את סדר הבאת הביכורים בדרכם עד ירושלים ובדרכם בירושלים, כיצד ראשי הציבור יוצאים לקראתם וכיצד הם מתקבלים בעיר. בתוספתא יש השלמה ופירושם של כמה פרטים, והיא מוסיפה: "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה [באב]¹⁴כך כנכון. ראו אפשטיין, מחקרים, עמ' 5-1; ליברמן בפירושו, עמ' 848, וראו בפירושנו לתענית פ"ד מ"ב. וטעונין לינה. לא היו מתעסקין בהן כדרך שמתעסקין בבכורין" (פ"ב ה"ט). יום הבאת קרבן העצים היה לו מעמד חשוב במקדש, כמתואר במשנת תענית פ"ד מ"ד, אך לא היו מתעסקים עמהם כדרך שמתעסקים בתהלוכת מביאי הביכורים¹⁵ברם ראו ליברמן, שם, עמ' 830. .

הקריאה לפני המזבח היא מעין ציר מרכזי של הלכות הבאת הביכורים. הפרק הראשון הסודר את הלכות הביכורים ערוך לפי "יש מביאים ביכורים וקורין, מביאים ולא קורין, ויש שאינן מביאין" (מ"א). הקריאה בהבאת הביכורים היא ההזדמנות היחידה בעבודת בית המקדש שבה כל אדם מישראל בא לפני המזבח וקורא פרשה מן התורה. לפי ספר דברים (כו יב-טו) בשנה השלישית עם ביעור המעשר מן הבית על האדם להצהיר "לפני ה' אלהיך" כי ביער "הקדש מן הבית", והווידוי מסתיים בתפילה: "השקיפה ממעון קדשך". אולם בדורות האחרונים לא המשיך להתקיים מעמד וידוי המעשר, כאמור בסופה של משנת מעשר שני: "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר" (פ"ה מט"ו)¹⁶ראו פירושנו למשנה שם. . מדברי פילון על הבאת הביכורים משתמע שאת הפרשה לא אומר אדם אחד בשם השיירה או התהלוכה, אלא "את השיר ההוא אומרים האנשים בזה אחר זה" (על החוקים המיוחדים ב, 220). דבר זה אף משתמע מן התיאור שבמשנה בפרק ג, ש"בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אתו" (מ"ו), הרי שכל אחד הקרב למזבח להניח את הביכורים קורא לעצמו. על דברים אלו חוזר אף פילון (על החוקים ב, 216).