משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · נספח א

אגריפס המלך

במשנתנו מתוארת תהלוכת מביאי הביכורים ובה נאמר: "הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו" (פ"ג מ"ד). מעין דברים אלו מובאים אף בתוספתא (פ"ב ה"ו). מעין מעשה זה, או דרישה (תקווה?) הלכתית זו שאף אגריפס המלך נהג או ינהג ככל אדם מישראל, חוזרים ונשנים אף בהלכות נוספות. במסכת שמחות (פי"א ה"ו, עמ' 189) ובבבלי כתובות (יז ע"א) אנו שונים: "מעבירין את הכלה מלפני המלך. ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים", ובבבלי פסחים: "אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום¹בערב פסח. לא יאכל עד שתחשך" (קז ע"ב). ידועה המסורת על קריאת התורה במעמד הקהל המסופרת באריכות במשנה ובתוספתא סוטה. במשנת סוטה נאמר כי במוצאי יום טוב האחרון²לנוסח של המשנה ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 538-537. של חג הסוכות בשמיני, במוצאי שביעית, כלומר בחג הסוכות שלאחר השנה השביעית, היה המלך קורא בתורה "והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד" (פ"ז מ"ח), ובהמשך המשנה מסופר ששיבחוהו החכמים על כך, "וכשהגיע ללא תוכל לשים איש נכרי [למלך] (דברים יז טו) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אל תתיירא אגריפס אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה". בתוספתא שם מצויות אף הסתייגויות מדברי השבח לאגריפס: "משם רבי נתן אמרו נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לאגריפס המלך" (פ"ז הט"ז); בבבלי שם: "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס" (מא ע"ב), ובירושלמי שם: "תני רבי חנינה בן גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו" (פ"ז ה"ז, כב ע"א). בספרי דברים (פיסקא קנז, עמ' 309) מצוי גופו של מעשה ללא גנאי של החכמים על הדברים שנאמרו לאגריפס.

בספרות התנאית מצויות מסורות נוספות המזכירות את מעשיו ונוהגיו של אגריפס, בזיקה למקדש (ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד; בבלי, יומא כ ע"ב) ושלא בזיקה למקדש (שמחות פי"א ה"ז, עמ' 189; בבלי, כתובות יז ע"א). אף בהן נאמר ששיבחוהו חכמים, או שהמעשה מסופר כמעשה ראוי ומהוגן, כמעשה המובא בירושלמי שקלים ובבבלי יומא שאגריפס המלך שמע את קולו של גביני כרוז "שהיה מכריז בבית המקדש... עד שמונה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה" (ירו', שם).

יש שמציינים את נוהגו של אגריפס המלך ללא הערה וציון לשבח או לגנאי, כמו בברייתא שהובאה בבבלי פסחים: "אפילו אגריפס שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך" (קז ע"ב).

משמעות רבה לעיוננו, כפי שיתברר בהמשך הדברים, יש למסורת המצויה בתוספתא פסחים³ושנויים הדברים בבבלי, סד ע"ב, ובאיכה רבה, פ"א א, עמ' 45. : "פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מניינן של אכלוסין, אמר להם לכהנים הפרישו לי כוליא מכל פסח ופסח, והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות, כפלים כיוצאי מצרים" (פ"ד הט"ו). במדרש ויקרא רבה מסופר כי אגריפס המלך ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד ו"שלח ואמר לכהן אל יקריב אדם היום חוץ ממני" (פ"ג, ה, עמ' 10). בתנחומא מסופר: "שאל אגריפס המלך את רבי אליעזר וכי מאחר שהקדוש ברוך הוא חבב את המילה למה לא נתנה בעשרת הדברות" (לך סימן כ)⁴ובלשון קרובה מצויה המסורת באגדת בראשית, פרק יז, עמ' 36. . את רבי אליעזר שואל שאלה בהלכה אף "אפוטרופוס של אגריפס המלך... כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת... ועוד שאלו כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בציפורי" (בבלי, סוכה כז ע"א).

במדרש הגדול לדברים מובא: "זו שאל אגריפס ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו כמה תורות ניתן לכם מן השמים..." (לג י, עמ' תשסד), ובספרי דברים: "שאל אנגיטוס הגמון את רבן גמליאל" (פיסקא שנא, עמ' 408), אלא שזו מסורת מקבילה ואין התשובות דומות, וקרוב להניח שהדברים לקוחים ממדרש תנאים וכפי שסידרם הופמן בלקט של מדרש התנאים לדברים (עמ' 245). אלא שספק אם המסורת על "אגריפס ההגמון" שייכת למסורות על אגריפס המלך.

כידוע היו שני מלכים מצאצאי בית הורדוס שנקראו בשם אגריפס, אגריפס הראשון שמלך על חלק מארץ ישראל בשנים 41-37 למניינם ועל כל ארץ ישראל בשנים 44-41 למניינם, ובנו אגריפס השני שמלך משנת 48 ועד לימי חורבן הבית. ודאי כי אגריפס השואל את רבי אליעזר, את רבן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי הוא אגריפס השני, והאפיטרופוס של אגריפס ששואל את רבי אליעזר הוא האפיטרופוס, כלומר מנהל אחוזותיו, של אגריפס השני. אף קרוב לוודאי כי המעשה במניין מקריבי קרבן הפסח מתייחס לאגריפס השני, שכן מעין מעשה זה מספר יוסיפוס (מלחמות היהודים ס"ו 423 ואילך) על ימי מלחמת החורבן. קסטיוס גאלוס ביקש להראות לנירון קיסר את תפארתה של ירושלים וביקש מן הכוהנים למנות את מספרם של זובחי קרבן הפסח. מתקבל על הדעת כי קסטיוס גאלוס עשה זאת באמצעות אגריפס השני שהיה עמו, והרי אגריפס היה אף ממונה מטעם הקיסר על המקדש⁵ראו ליברמן בפירושו לתוספתא פסחים, עמ' 568. .

קרוב להניח כי גם המסורות על אגריפס שנתן מתנות הרבה לגביני כרוז מוסבות על אגריפס השני, שכן רשימת הממונים במקדש הערוכה בראש פרק ה במשנת שקלים ובתוספתא שקלים (פ"ב הי"ד) היא רשימה של הממונים בדור האחרון לימי הבית⁶ראו פירושנו לשקלים פ"ב מ"א. , כשם שרובם הגדול של התיאורים ופרקי ההווי של המקדש מעלים את המציאות במקדש בדור האחרון לקיומו.

ברם, רווחת במחקר התלמוד ובמחקר תולדות ישראל ההנחה כי אגריפס המלך הנזכר במשנת ביכורים ומשנת סוטה, המגלה נאמנות ואף מידה של צניעות ודרך ארץ כלפי המקדש ועבודת הקודש, אינו אלא אגריפס הראשון אשר עליו מעיד יוסיפוס שהיה קרוב לעולמה של היהדות הפרושית⁷ראו סיכום הדברים אצל ספראי, העליה לרגל, עמ' 198-197 ועמ' 214 הערה 209-208, ודברי ליברמן בפירושו לתוספתא סוטה, עמ' 683. . ברם, אין כל הצדקה להניח כי אגריפס השני לא ינהג כראוי בתהלוכה אל הקודש או במעמד ציבורי כמעמד הקהל. הוא עשה זאת בין מתוך כבוד ונוהג מהוגן כלפי המקדש ובין מתוך נימוס חיצוני בלבד, והרי הוא היה ממונה מטעם הקיסר הרומי על מינוים של הכוהנים הגדולים במקדש.

אנו מניחים כי בשתי המסורות על נוהגו של אגריפס המלך הערוכות במשנת ביכורים ואף במשנת סוטה הכוונה לאגריפס השני. המעשה במשנת ביכורים הוא מן המעשים של הימים האחרונים לימי המסורות המרובות האחרות במשנה המוסרות על חיי המקדש בדור האחרון, והמעשה במשנת סוטה הוא בוודאי המעשה באגריפס השני. בתוספתא סוטה אנו קוראים: "בו ביום ראה רבי טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות" (פ"ז הט"ז). מכאן ביקשו חכמים להוכיח כי המשנה מספרת על מעמד הקהל שבו קרא אגריפס השני⁸ראו ביכלר, הכוהנים, עמ' 12 ואילך. , שהרי רבי טרפון עדיין היה נער בימי הבית ומספר על חיי המקדש כזיכרונות של נער (בבלי, קידושין עא ע"א), ובוודאי אינו מספר על מה שאירע בימי אגריפס הראשון. אמנם לא מן הנמנע כי אין דברי רבי טרפון מוסבים על אותו מעמד הקהל שעליו מספרת המשנה אלא על מעמד הקהל כשלעצמו⁹כטענת ליברמן בפירושו, עמ' 683. , אולם קרוב יותר לפרש כי אמנם דברי רבי טרפון מוסבים על אותו מעמד ואותו יום שעליו מספרת המשנה. הלשון "בו ביום" קרוב לפרשו כמכוון ליום שעליו מספרת המשנה, והמשך הדברים בתוספתא בוודאי מכוון למעשה שעליו מספרת המשנה. בהמשך נאמר: "משם רבי נתן אמרו נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לאגריפס המלך" (תוס', שם). שנת החורבן הייתה שנת שמיטה – בשנת 70 למניינם. אם נפרש שהמעשה שעליו מספרת המשנה היה בימי אגריפס הראשון עלינו לקבוע כי המעשה היה בסוכות של שנת 41, ובאותה שנה לא ידוע לנו על פורענות שבאה על ישראל. שנת השמיטה שבימי אגריפס השני הייתה סמוכה לחורבן, ועם הרומאים שהביאו את הפורענות ושרפו את המקדש היה אף אותו אגריפס, ובדין יכול היה רבי נתן לומר שנגזרה גזרה על ישראל שהחניפו לאגריפס המלך, או כלשון הבבלי: "באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס" (סוטה מא ע"ב).

אגריפס הראשון עשה טובות לישראל: "וישיבתו בירושלים היתה נעימה עליו והוא שמר בטהרה את חוקי האבות" (קד', סי"ט 331), ולמה תיגזר כליה על ישראל ששיבחו את התנהגותו בענווה כלפי המקדש ואמרו לו "אחינו אתה"? כלפי אגריפס השני ניתן יפה להבין את האמור במשנה ואת דבריהם של רבי נתן ורבי חנינא בן גמליאל. החכמים או חוגי הכהונה שיבחו את המלך הנוהג לפנים משורת הדין וקורא בתורה מתוך עמידה, ואף מעודדים אותו וקוראים לו "אחינו אתה אחינו אתה". אך בימי החורבן הוא מהלך ושוהה עם הרומאים, וחכמים מתריסים נגד היחס היפה שגילו כלפי אגריפס. זאת ועוד; אגריפס הראשון מכונה "אגריפס סבא" והוא מתדיין עם רבן גמליאל הראשון (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ה, עמ' 147), בניגוד לסתם "אגריפס" שהוא בנו, אגריפס השני.

אם כן, סתם "אגריפס" במקורות היהודיים הוא אגריפס השני, שכינה עצמו גם בכתובותיו "מלך". אמנם אגריפס השני לא היה בעל מעמד פורמלי בירושלים, אך בפועל שימש כמתווך בעל סמכות ויוקרה בין השלטון הרומי והאוטונומיה היהודית. הנציב הביא בפניו אף מקרים מסופקים שיש בהם עירוב של דת וצורכי מדינה (כגון דינם של חשודים כנוצרים). רק בעת שפרץ המרד הגדול נאלץ אגריפס לבחור בצד פוליטי ברור; הוא בחר בצד הרומי, שיתף פעולה עם הרומאים במרד החורבן ובכך ניתק עצמו מתומכיו בגמלא, ובפועל גם נותק מהעם היהודי (איורים 62-61).