פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 9

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר. ומאמרו פוצל בנוסחים שונים של המסכת לשתי משניות עוקבות, אך נראה מצד סגנונו שהוא מאמר שלם אחד (והמילים "הוא היה אומר" שבראש משנה יב אכן חסרות מכמה עדי הנוסח של המסכת). ר' חנינא עוסק בדבריו בלימוד תורה – נושא שחזר ונדון במרבית המשניות של פרק זה (כגון משניות ג, ד, ט ו־י) – אך גם בשאלת ההתנהגות הנכונה, וביחס הראוי שבין שני מרכיבים אלו. את ההתנהגות הראויה (מנקודת מבט דתית בעיקרה) הוא מחלק ל"יראת חטא", כלומר הימנעות מעבירות, ול"מעשה", כלומר, קיום מצוות (בין אדם למקום ובין אדם לחברו). ר' חנינא קובע כי שני אלה הם תנאי מקדים ("יראת חטא") ותנאי מקביל ("מעשה") לשם ביסוסה של התורה בתודעת הלומד ובהווייתו. תורה שלא קודמת לה יראת חטא, ותורה שאין בצידה עשייה נכונה, אינה תורה שיש לה קיום ועמידה, והלומד מבלי להפיק את הלקח הדתי־מעשי מן הלימוד, נותר בידו דבר שטחי, רופף וזמני. ועל כן:

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. כל מי שבראש סדר העדיפויות שלו עומדת ההתנהגות הדתית הראויה, שעיקרה זהירות מחטא וכן קיום מצוות, מובטח לו שגם חכמתו תעמוד לעד, ומדרש אבות דרבי נתן (נוסח א, כב) מביא ראיה לדברים אלו מן הפסוק: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י). והיפוכו של דבר:

וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וזאת כיוון שיראת חטא, לדעת ר' חנינא, היא היוצרת את התנאים הנפשיים המאפשרים ללימוד להיקלט באורח נכון בנפש הלומד. – ומכאן ממשיך ר' חנינא ומדבר על הזמן והמאמץ שראוי להקדיש ללימוד מכאן ולעשייה הנובעת ממנו מכאן (והשוו לעיל א, יז):

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתו – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. לימוד התורה ומצוותיה מחייב גם את קיומן, ולכך יש להקדיש יתר זמן ויתר מאמץ, שאם לא כן אין הלימוד נחשב כלימוד של ממש. ר' חנינא, כאדם שהתנהגותו היתה למופת בעיני דורו והדורות שבאו אחריו (ראו להלן), מבקש למזג את העשייה הדתית עם הלימוד ולהתנות את טיבו ואיכותו של האחרון בקיומה של הראשונה. מאמרו מדבר אמנם בבירור על העולם האמוני־הדתי, אבל הרבה יסכימו כי אין ערך רב בתיאוריה, חברתית או מוסרית, שאין בצידה תרגום לשפת המעשה, שהרי ראוי שיהיה אדם "נאה דורש ונאה מקיים" (בבלי, מגילה יד ע"ב).

חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף ימי הבית השני בערב שבגליל התחתון, צפונית לבקעת בית נטופה. בשנים שלפני החורבן דר באותה עיירה גם רבן יוחנן בן זכאי, וכך הפך ר' חנינא בן דוסא ל"תלמיד־חבר" של מי שהקים את מרכז יבנה לאחר החורבן (לעיל ב, ט). דברי הלכה לא נמסרו בשמו, וגם בתחום האגדה הוא ממעט לדבר, אבל המקורות מלאים בסיפורים על התנהגותו המופלאה והמיוחדת, עד שלאחר מותו נאמר כי "משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה" (בבלי, סוטה מט ע"ב), ובמשנתנו אכן מדבר ר' חנינא בשבח ה"מעשה" הראוי, ומרובים הם הסיפורים על מעשי חסידותו היוצאת מגדר הרגיל (ראו עוד ה, יג). ר' חנינא מובא כדוגמא לאיש אמת ("אנשי אמת, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו" [מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק, ב]) או אף "צדיק גמור" (בבלי, ברכות סא ע"ב), וכמי שכל העולם כולו ניזון בזכותו, אף שהוא די לו, בשל עוניו הרב, ב"קב חרובין" בשבוע (בבלי, ברכות יז ע"ב). על מצבו הכלכלי העגום של ר' חנינא, שהקפיד שלא לקבל מתנות מבשר ודם, מספרים מקורות רבים. בין מעשי הניסים הרבים הקשורים בו מפורסם הסיפור על אשתו, אשר היתה מסיקה תנור ריק בערב שבת כדי ששכניה יחשבו שיש אוכל בבית, וכאשר ביקשה אחת משכנותיה לגלות מה יש בתנור, מצאה שהוא מלא בכיכרות לחם (בבלי, תענית כה ע"א). בתפילותיו הצליח ר' חנינא לרפא חולים (בבלי, ברכות לד ע"ב), וכשעמד בתפילתו ובא נחש להכישו, מת הנחש ור' חנינא יצא בשלום וללא פגע (בבלי, ברכות לג ע"א). אכן, איש של מעשה! לפי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד הכפר סכנין.

אם נבוא לתרגם את דברי המשנה למושגים כלליים, שכוחם יפה גם אל מחוץ לעולם הדת, יהיה עלינו לבאר "חכמה" כאותם תהליכים קוגניטיביים המעורבים ברכישת ידע, בשימורו, ביצירתו ובהעברתו, ואילו "יראה" כמייצגת את רמתו המוסרית של האדם הנזהר שלא לפגוע בקודים המוסריים שהוא והחברה מצוּוים ללכת לאורם. יש מי שיאמר כי לא צריך להיות שום קשר בין רמתו המוסרית האישית של האדם ובין יכולתו לחשוב וליצור, אפילו כשמדובר בסוגיות מתחום המוסר. שכלו של האדם – יאמרו בעלי דעה זו – הוא עצמאי, והוא יכול לחשוב, להבין, להסיק ולחדש בלא תלות באישיותו או במידותיו. במילים אחרות, יכול אדם להיות מושחת מן הבחינה המוסרית, ובד בבד להיות מדען דגול החוקר את טבע האדם והעולם או מעמיד משנה חברתית־מוסרית מרתקת. אם לעשות שימוש בבדיחה שחוקה – כשם שמתמטיקאי אינו חייב להיות משולש כדי לעסוק במתמטיקה, כך גם הפילוסוף העוסק במוסר איננו חייב להיות אדם מוסרי. האמנם? מסתבר שזרם של הוגי דעות חזרו וטענו כי לא כן הוא. לדבריהם, הכשרה מוסרית קודמת לכל יכולת אמיתית של קליטת ידע, שכן טיהור האדם ממחשבות פסולות ומפגמים רק הוא שמבטיח את קליטת הידע בדרך הנכונה והמלאה, ללא פניות.

רעיון זה – ברוח דבריו של ר' חנינא על קדימות ה"יראה" ל"חכמה" – בא לביטוי בולט בספרותה של תנועת המוסר, תנועה דתית־חברתית שפרחה באירופה בעיקר במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, והדגישה הדגשה מיוחדת את ההתנהגות המוסרית על צורותיה השונות. התנועה ביקשה להקפיד על המצוות שבין אדם לחברו, על משמעת עצמית, הדגישה את שפלותו של האדם ואת הצורך בשבירת מידותיו הרעות, ועוד כיוצא בזה. "חכמה ומוסר חד הוא" אמר אחד מראשי מדבריה (ר' ירוחם ממיר בספרו: דעת חכמה ומוסר), והדגיש זאת ביתר שאת ר' אליהו דסלר, מגדולי בעלי המוסר (1953־1892) ששימש באחרית ימיו כמשגיח רוחני בישיבת פוניבז' שבבני ברק. אדם איננו יכול, כך אמר, לתפוס רעיון נשגב בעזרת השכל בלבד. אם "ליבו ממאן להכיר [באמת המגולמת באותו רעיון] ... אין שום ספק שגם שכלו לא יתפוס אותה על בוריה. למשל, מי שמעולם לא הרגיש בעצמו שאיפה טהורה לחסד, בלי שום פניות וחשבונות, הוא לא יוכל להבין גם בשכלו מאמר המבוסס על הרגשה זו" (מכתב מאליהו, עמ' כה). אמירות אלה, והדומות להן, מעוררות את השאלה באשר למידת המוסריות האישית הנדרשת מאנשים התופסים תפקידי הנהגה המחייבים הכרעות מוסריות. עד כמה תהליך מינויים של דיינים ושופטים, הנדרשים יום יום להכרעות מוסריות קשות, לוקח בחשבון את מידותיהם המוסריות? עד כמה נדרשים רמטכ"לים, שרים וראשי ממשלה (ושאר נבחרי ציבור) לעמוד בסטנדרטים מוסריים כלשהם טרם בחירתם? דומה שלא קשה לנחש מה היה משיב ר' חנינא לוּ שאלנו לדעתו.