פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 10

הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' חנינא בן דוסא שנזכר במשנה הקודמת. מאמרו זה דומה מבחינה ספרותית־לשונית למאמרו הקודם, אך שונה ממנו בענייניו, ועל כן ראוי הוא שיבוא במשנה נפרדת.

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כל מי שהוא מקובל על הבריות, אהוד עליהם בכל מפגשיו איתם, גם

רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. גם הקב"ה (הוא "המקום" [ראו ג, ד]) מתייחס אליו באהדה ובחיבה. מסתבר שבדומה לפתגם הלטיני vox populi vox Dei – המופיע בספרותנו (מאז המאה החמש עשרה) בנוסח: "קול המון כקול שדי" – אומר ר' חנינא כי מי שמוצא חן בעיני בני האדם, זוכה בשל כך למעמד דומה בעיני האלוהים (והשוו: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" [משלי ג, ד; וראו להלן]). והיפוכו של דבר:

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הפתגם הידוע אומר כי "אפשר לרמות חלק מן האנשים חלק מן הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים במשך כל הזמן" – או בלשונו של המשורר והוגה הדעות ר' יהודה הלוי: "הרבים, לא יעבור עליהם הכזב" (ספר הכוזרי, מאמר ג, כו) – ור' חנינא מניח כי מי שכלל הציבור אוהד אותו לאורך זמן, חייב להיות אדם שהתנהגותו מעולה ונאה, וגם בשמים מן הסתם יסברו כך (וכן היפוכו של דבר). והנה, גם אם לא נמריא למרומים כדי לקבל אישור למעלותיו של אדם, לא נתקשה להודות כי אשרי מי שהציבור כולו אוהדו בשל תכונותיו הנאות.

בסוף ספר במדבר, מספרת התורה על בקשתם של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס עם שאר שבטי ישראל לארץ כנען. בתשובה לשאלתו־מחאתו של משה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו), מתחייבים שבטים אלה לצאת בראש הלוחמים. משה מסכים לדבריהם ומסכם ואומר: "אם תעשון את הדבר הזה ... והייתם נקיים מה' ומישראל" (שם, פסוקים כ־כב), היינו: אם תמלאו את חלקכם בהסכם, לא ייזקף דבר לחובתכם ותיחשבו זכאים (=נקיים) בעיני האלוהים ובעיני העם גם יחד. והנה, בתולדות המוסר היהודי הפך משפט זה למעין הוראה מחייבת ולציווי. על האדם להתנהג בדרך אשר תימנע כל חשד בעיני הבריות: "מלמד שצריך אדם לצאת ידי הבריות [=כלומר: להניח את דעתם ולמנוע לזות שפתיים וחשדות] כדרך שיוצא ידי שמים, דכתיב 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (מסכת כלה רבתי ה, ב). משה רבנו, כך מסתבר, לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים. כאשר הסתיימה מלאכת המשכן הוא נתן דין וחשבון מפורט מה עשה בכל פריט ופריט שהובא למשכן (שמות לח, כא ואילך). המדרש מסביר את הסיבה לחשבון זה: "ולמה עשה עימהם חשבון, והקב"ה מאמינו [=נותן בו אמון מלא]? ... אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו ... היו אומרים [איש לחברו]: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים! וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיוון ששמע משה כך אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון" (תנחומא [מהדורת בובר] פקודי, ד). את משה מאשימים אפוא באורח ציני בניצול כספי ציבור ובחוסר שקיפות מבחינת ניהול התקציב, והוא מגיב על ידי מסירת דו"ח מדויק על כל פרוטה ופרוטה, כדי להיות נקי בעיני האנשים ולא בעיני שמים בלבד.

חז"ל הרחיבו חובה זו של ניקיון כפיים ושקיפות גם לתחומי התנהגות נוספים. המדרש מספר על משפחות הכהונה שעסקו בתקופת הבית השני בהכנת הקטורת ולחם הפנים שהוקרבו במקדש. משפחות אלה נזהרו שלא יצא עליהן לעז שהן נהנות כביכול מן הקודש, ולכן נאמר על משפחת המכינים את הקטורת ש"לא יצאה אישה מהם ותינוק מהם [לרשות הרבים] כשהוא מבושם; וכשנושאין אשה ממקום אחר, הם פוסקים [=קובעים] עמה שלא תתבשם לעולם, שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הם מתבשמות" (שיר השירים רבה ג, ד), ואילו לגבי המשפחה שאפתה את לחם הפנים נאמר, ש"מעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם ובנותיהם, שלא יהיו ישראל אומרין: מלחם הפנים הם נזונים; לקיים מה שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל''' (שם). החובה להיות "נקיים מה' ומישראל" מוטלת אמנם על כל אדם, אבל היא מודגשת הדגשה יתרה כלפי אנשי ציבור, והמתעסקים בצרכי הציבור, אשר עיני הכול מופנות אליהם. ועל כן, למשל, מי שממונה על גביית כספים ומזון לצדקה, ובידו נותרים עודפי מזון אשר הוא חושש שמא יתקלקלו, איננו רשאי למכור לעצמו את העודפים האלה, אלא "מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן" (בבלי, בבא בתרא ח ע"ב), כדי שלא ייחשד בעיני הציבור כמי שמעל באמונם והקנה את המצרכים לעצמו במחיר מופחת. עיקרון זה של "והייתם נקיים מה' מישראל", יכול להצטרף באורח נאה אל דברי ר' חנינא במשנתנו, ולהציב סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה בפני הציבור בכלל ובפני מנהיגיו בפרט.

המשנה מדברת על "רוח הבריות" ועל "רוח המקום", אך מסתבר שהמילה "רוח" היא בעלת משמעויות רבות ומגוונות, הן במסכת אבות והן במשנה בכלל (ורק בה נעסוק להלן). [א] ראשית ישנה הרוח כתופעת טבע, אשר יש לברך על המפגש עמה: "על הזיקין [=כוכבי שביט, לפי בבלי, ברכות נח ע"ב] ועל הזוועות [=רעידת אדמה] ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר [ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם] שכוחו וגבורתו מלא עולם" (ברכות ט, ב). [ב] "רוח" היא גם אחד מן הכיוונים, של "ארבע רוחות השמים" (דניאל ח, ח). ביום השבת יכול אדם, על פי ההלכה, לצאת ממקומו "אלפיים אמה לכל רוח" (עירובין ד, ג). [ג] "רוח" היא גם הנשמה, אותה מהות הנופחת חיים בכל חי, בניגוד לצומח ולדומם, והמשנה מבחינה בין הגונב דבר שיש בו "רוח חיים" כגון בהמה, לבין גניבת חפץ דומם (בבא קמא ז, א). [ד] "רוח" היא גם אותו יסוד תבוני והתנהגותי שבאדם, ולכן יכול אדם להיות "שפל רוח" (אבות ד, ד), או "גס רוח" (אבות ד, ט), בעל "רוח נמוכה" או "רוח גבוהה" (שם ה, כב) וכיוצא בזה. "רוח המקום" (על דרך ההשאלה) ו"רוח הבריות" הנזכרות במשנה שייכות לקבוצה זו של רוחות, והביטוי "רוח [פלוני] נוחה מ[אלמוני]" מופיע רבות בלשון חז"ל במשמעות של: פלוני מתייחס אל אלמוני באהדה ורואה את מעשיו באור חיובי. [ה] ואחרונה נזכיר גם רוחות בעלות אופי מטאפיסי, לחיוב ולשלילה. "רוח הקודש" היורדת ממרומים מכאן (סוטה ט, ו), ו"רוח רעה" מכאן. "המכבה את הנר [בשבת] מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה ... פטור" ואין הדבר נחשב לו כעבירה על דיני שבת (שבת ב, ה), ופרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא מסביר כי הכוונה ל"מרה שחורה", שבגינה מבקש האדם להירדם אלא שהנר מפריע את שלוותו ועל כן הוא רשאי לכבותו. ואילו במקום אחר (עירובין ד, א) מדובר על "רוח רעה" הגורמת לאדם לצאת בניגוד לרצונו מתחום שבת, ושם מסביר אותו פרשן כי הכוונה למי ש"נכנסה בו שד ונטרפה דעתו". לכל רוח שתביט תראה רוח, בין אם בפועל ובין אם בעיני רוחך!

רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר. ומאמרו מצביע על ארבע רעות חולות, המקצרות, לדעתו, את חיי האדם.

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. בהיעדר אמצעי תאורה מלאכותיים היה על האדם לכוון את חייו כנגד מחזור היממה, ואורח חיים תקין ויעיל דרש ממנו לקום למלאכת יומו עם עלות השחר ולא להמשיך ולישון בזמן זה.

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. שתייה מתונה של יין (ראו גם להלן ד, כו), דבר המלווה גם במפגש רעים נינוח, היא דבר ראוי ואף מומלץ, אך זמנה רק בסופו של יום, לאחר שכלתה מלאכת האדם והוא יושב לארוחה. (בתקופת חז"ל לא נהוג היה לסעוד בשעות הצהריים, להוציא בשבת ובחג.)

וְשִׂיחַת הַיְלָדִים. שיחה בטלה עם ילדים בעניינים של מה בכך היא בבחינת בזבוז זמן, שאפשר היה להקדישו למטרה נעלה מזה. כך למצער מבין את דברי ר' דוסא מדרש אבות דרבי נתן: "מלמד שלא יתכוון להיות אדם יושב ... ומשיח עם בניו ועם בני ביתו, כדי שנמצא בטל מדברי תורה" (הוספה ב' לנוסח א, ט). למען האמת, לפי מדרש זה גם שאר דבריו של ר' דוסא מכוונים בעיקר אל תלמידי החכמים, ומטרתם לעודד אותם להקדיש את כל זמנם ואונם לשם לימוד תורה וקיום מצוות.

וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. הכוונה לישיבה בצוותא (זה פירוש "כנסייה" [ועל כך ראו להלן ד, יד]), לשם שיחת חולין או בטלה לשמה, בחברת אנשים מעוטי תורה המזלזלים במקצת מן המצוות (הם המכונים כאן בשם "עמי הארץ"). כל הדברים שנמנו לעיל, כאמור,

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. מביאים למותו בטרם עת בשל בעיות של בריאות או בשל ניוון רוחני. – גם מי שלא יסכים עם כל הצעותיו של ר' דוסא, או עם המסקנה העולה מהן, יודה כי מתבטאת בהן התפיסה שלימוד התורה וקיומה הם עיקר משמעות חייו של האדם (ראו גם ב, ט) ולשם כך עליו לנצל את כל זמנו, ואת מיטב זמנו, ואת כל כוחותיו.

חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה, עוד לפני חורבן בית המקדש השני, ובתחילת המאה השנייה לספירה. לא הרבה ידוע לנו על פועלו ומהלך חייו, אך הוא מתואר בכמה מקורות כאדם שהאריך ימים, עד שבגלל זקנותו (ומאור עיניו שאבד) היו חכמים באים אל ביתו כדי לשאול אותו שאלות בענייני הלכה (בבלי, יבמות טז ע"א). באחד מן הסיפורים המפורסמים עליו (משנה, ראש השנה ב, ח־ט) חלק ר' דוסא על הנשיא של אותם ימים, על רבן גמליאל, ועם זאת קבע כי בסופו של דבר יש לציית לדבריו, שאם לא כן לא תוכל מערכת חברתית הבנויה על היררכיה לתפקד. על פי מקור אחר, בקשר לסוגיה שנחלקו בה בית הלל ובית שמאי, אמר ר' דוסא כי "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים" וביניהם שהלכה זו כבית הלל (בבלי, יבמות טז ע"א). שם אביו של ר' דוסא, "הרכינס", נראה להיות גלגול השם היווני "הורקנוס", המוכר גם כשמו של מלך מבית חשמונאי. ועוד כדאי להעיר כי אדם שזכה לחיים ארוכים במיוחד, אכן ראוי שיסביר לשומעי לקחו מה הדרך הנכונה, לדעתו, לזכות בכך.

בעולם העתיק זכה היין בשל סגולותיו להערכה גדולה וכבר המקרא קבע, כי היין "ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו) ואפילו "משמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג). חז"ל קבעו שיש לקדש על כוס יין בכל סעודת שבת וחג, לשתות ארבע כוסות בפסח ואף להשתכר בפורים, ועוד. כן יוחדה ליין ברכה מיוחדת קודם לשתייתו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", ורבים הם המאמרים המדברים בשבחו (כגון "אין שמחה אלא ביין" [בבלי, פסחים קט ע"א]). אך רבים מהם המאמרים המזהירים מפני שתייה בלתי מבוקרת ושכרות, העשויות להביא להתהוללות ולפריצות (כפי שאירע ללוט [בראשית, פרק יט]). לפי אחת הדעות במדרש (בראשית רבה טו, ז) היה "פרי עץ הדעת" שנתנה חוה לאדם הראשון לא פחות ולא יותר מאשר ענבים, קרי יין. ועוד ניצלו חכמים את העובדה ש"יין" ו"סוד" בגימטריה ערכם זהה (70) ולימדו כי "נכנס יין יצא סוד" (בבלי, עירובין סה ע"א), אך גם קבעו כי "נכנס יין הדעת יוצאת" (תנחומא [מהדורת בובר], שמיני ז) וכי השיכור כמוהו כקוף, "עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכול נבלוּת הפה ואינו יודע מה יעשה" (תנחומא, נח יג). אכן, "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (בבלי, עירובין סה ע"ב), אך השאלה איננה רק כמות השתייה והדרך שבה משפיע היין על השותה אותו, אלא גם הזמן הראוי לשתייה, וזמן זה הוא בסיומו של יום (וכן בחגים ובשמחות אחרות), אך לא בצהרי יום עבודה.

אחד הכינויים המפורסמים והנפוצים ביותר בתרבות היהודית לדורותיה הוא הכינוי "עם הארץ" (וממנו, על דרך ההגייה האשכנזית: עמארצוּת), כשעיקר כוונתו להתייחס לאנשים בוּרים, שגם אין להם עניין ברכישת ידע ובקנייתו. מקורו של הכינוי במקרא, שם הוא מופיע כהתייחסות בלתי־שיפוטית אל קבוצות של אנשים בכלל, כגון "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו). מסתבר אפוא שכינוי זה עבר מהפך במהלך הדורות, ואפשר שהמפתח לשינוי הדרמטי שחל בו נעוץ בתקופת שיבת ציון ובמאבק שהתנהל בין היהודים השבים מבבל לבין האוכלוסייה המקומית. בספרי עזרא ונחמיה מכונה האוכלוסייה המקומית בכינוי "עם הארץ", היינו אלה היושבים מזה זמן בארץ, בניגוד לשבים מבבל (ראו למשל עזרא ד, ד: "עם הארץ" מול "עם יהודה", הם שבי ציון). ייתכן כי העוינות שהתפתחה בינם לבין השבים ארצה היא שהעניקה את המשמעות השלילית לביטוי, כפי שזו עולה מאוחר יותר מספרות חז"ל. כאן "עם הארץ" הוא כינוי של זלזול במי שאין לו ידע תורני של ממש ומי שאיננו מקפיד על קיום מצוות (כגון הפרשת מעשרות) וכיוצא בזה (וראו גם ב, ו). בדרך כלל מתייחסים חכמינו אל "עם הארץ" בזלזול הטבול אף בעוינות, כגון "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: "עם הארץ מותר לקורעו כדג..." (בבלי, פסחים מט ע"ב); "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (שם). עם זאת דומה, שבמהלך המאה השלישית חל שינוי ביחסם של חכמים אל עם הארץ, ואת התמונה ניתן על כן לאזן בדבריו של ריש לקיש: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ ... יתפללו האשכולות למען העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות" (בבלי, חולין צב ע"א [המקור חלקו בארמית]). "עם הארץ" המשיך את חייו וגם היום נמצא את הביטוי בלשון העם ובלשון העיתונות, וכבר היה מי שקונן על ירידת מעמד הספר בעם ישראל בקביעה כי "עם הספר הפך לעם הארץ".