פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות · פרק 5 · משנה 11

גם שתי המשניות הבאות עוסקות ב"ארבע מידות", היינו בארבע תכונות אופי או דרכי התנהגות. אנו דנים בהן יחדיו כיוון שבשתיהן משמשות מטבעות לשון זהות, ואף מיבנן הפנימי זהה, למרות ההבדל שבתוכנן. חוזר בהן מטבע הלשון הנדיר "יצא שכרו (או: הפסדו) בהפסדו (או: בשכרו)". "יצא ב־" פירושו במשפט זה: היה זהה, היה דומה (וכן הביטוי "וכיוצא בו" שמשמעו: "וכדומה"). לפיכך "יצא שכרו בהפסדו" פירושו ששכרו היה זהה להפסדו, כלומר הוא לא הרוויח דבר. לעומת זאת, "יצא הפסדו בשכרו" פירושו שהפסדו היה לו לטובה, כלומר שהיו לו תועלת ורווח מן הדברים.

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. יש אדם המתרגז וזועם על נקלה ("נוח לכעוס" [וראו לעיל ב, יט]) אך גם מתרצה, מתפייס, במהרה, ושוכח את שהיה. במקרה זה החסרון שבהיותו נוח לכעוס מבטל את היתרון שבהיותו נוח להתפייס, שכן הוא מרבה לכעוס (אם כי גם להתפייס) ודבר זה אינו מועיל לו מבחינה חברתית־מוסרית. והיפוכו של דבר:

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. גם אם האדם מתפייס רק בקושי, עצם העובדה שאין הוא מתרגז לעיתים קרובות מאפילה על כך, ותכונתו זו מועילה לו.

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד. זה כמובן צירוף התכונות הטוב ביותר, המאפיין את החסיד (על מושג זה ראו במשנה הקודמת). ככל בן אנוש גם הוא עלול לכעוס, אך הדבר קורה רק לעיתים רחוקות, וגם אז ההתפייסות ממהרת לבוא. והיפוכו של דבר:

נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע. ומעניין אחד לעניין אחר.