משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 3

בברייתא השנויה בתוספתא, בספרי ובשני התלמודים, אנו קוראים: "שלש מצות נוהגות ברגל, אילו הן ראיה, חגיגה ושמחה. יש בראיה מה שאין בשתיהן. ראיה כלה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן. חגיגה נוהגת לפני דיבור²²"דיבור" הוא הכינוי למעמד מתן תורה שבו ניתנה תורה לישראל. ולאחר דבור, מה שאין כן בשתיהן. שמחה נוהגת באנשים ובנשים ונוהגת כל שבעה, מה שאין כן בשתיהן"²³תוס', פ"א ה"ד; ספרי דברים, פיסקא קלח, עמ' 193; ירו', פ"א ה"ב, עו ע"ב; בבלי, ו ע"ב. . בספרי ובתלמוד הבבלי הברייתא מיוחסת לרבי יוסי הגלילי. מן הברייתא משתמע, לכאורה, כי עולה הרגל חייב בשלושה קרבנות: ראייה, חגיגה ושמחה, ובקרבן השמחה חייבת אף האישה. כך פירש הרמב"ם בפירושו למשנה (פ"א מ"ב), וכך פסק במשנה תורה (הלכות חגיגה פ"א ה"א). כן קבעו בעל ספר יראים (סימן תכז [עמ' 494]) ואחרים. ברור שהתלמוד הבבלי ומקורות אמוראיים אחרים הבינו ששמחה היא קרבן שלישי (פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ב, עמ' 406). ברם, מן הסוגיה בירושלמי משתמע ש"שמחה" זו אינה בקרבן דווקא, שכן שנינו בהמשך הסוגיה (עו ע"ב): "ובשמחה מה שאין כן בשניהן (ראייה וחגיגה) שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משלאחרים, בין בדבר שדרכו לכן (שראוי לקרבן) בין בדבר שאין דרכו לכן", ובהמשך: "רבי יהושע בן לוי אמר, ושמחת – אפילו ממקילון", כלומר יש לשמוח בסעודה בבשר בין הראוי למזבח ובין שאינו ראוי למזבח, ואף להשתתף עם אחרים, ואף לקנות בשר כלשהו מן המקילון²⁴מקולין היא המילה הלטינית לשוק. ייתכן שמקורה יווני, אך בפועל שימשה בעיקר בלטינית. ממנה התפתחה המילה market. הנשקה, שמחת הרגל, עמ' 239, הע' 24. . רבי יוסי הגלילי אינו מחייב קרבן שלישי אלא בא ללמדנו ש"השמחה" היא תוספת על הראייה והחגיגה, ויוצאים בה בכל דרך של סעודה. ב"שמחה" חייבת אף האישה, כל זאת אף שהיא פטורה מעלייה לרגל ומהבאת קרבן ראייה. מכאן שהשמחה אינה מחובות המקדש, אלא חובת חג בפני עצמה²⁵אמנם נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך לכלל זה חריגים רבים. ראו על כך ספראי, מצוות נשים. . בפ"א מ"ד נאמר במשנה כי "ישראל יוצאין ידי חובתן... במעשר בהמה". לכאורה המשנה עוסקת בחובת "שמחה", ומשתמע ממנה ש"שמחה" היא חובה להביא קרבן, ברם אין להסיק מכאן שהייתה חובה להביא קרבן נוסף, ואין משנה זו אלא המשכה של משנה ג העוסקת בחגיגה²⁶ראו בפירושנו למשנה. . אין כאן, אפוא, כל רמז לכך ששמחה היא קרבן חובה נוסף²⁷הנשקה, שמחת הרגל, עומד על עניין זה בהרחבה. שלוש טענות מרכזיות בדבריו: א. חובת השמחה הייתה בעיקרה חובת אכילת קודשים ולא חובה לקרבן נפרד, אולם מתחילה לא הייתה זהות בין חגיגה ובין שמחה. ב. משנת חגיגה אכן עוסקת במצוות שמחה, אך בשל רובדי העריכה שבה אין הדבר ניכר במפורש. ג. מצוות שמחה עברה גלגולים מספר ממשנה ראשונה ועד למקורות האמוראיים, ורק במקורות המאוחרים זוהתה המצווה עם חגיגה. סיכום הדברים ראו אצל הנשקה, עמ' 86-85. לדיון בגופם של דברים, עיינו להלן בפירוש לפרק א. .

המחלוקת של בית שמאי ובית הלל על הראייה והחגיגה שנויה בספרי דברים בלשון: "בית שמיי אומרים הראיה שתי כסף ושמחה מעה²⁸לשאלות הנוסח ראו בפירושנו למשנה פ"א מ"ב בסוף המשנה. ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף ושמחה שתי כסף" (קמג, עמ' 196). הספרי שנה "שמחה" במקום "חגיגה" ללמדך ששמחה וחגיגה חד הן. אם כן: המשנה בחגיגה אינה דנה אלא בשני קרבנות, ראייה וחגיגה. דבריו של רבי יוסי הגלילי לא באו להוסיף קרבן על שני הקרבנות שבמשנה אלא להדגיש שהשמחה שהמקראות מזכירים היא תוספת על הראייה והחגיגה ויוצאים בה ידי חובה בכל בשר שהוא, וחייבים בשמחה כל שבעת ימי החג. אפשטיין²⁹אפשטיין, מבואות, עמ' 375-374. העמידנו כהלכה על כך שאין במשנה אלא קרבן ראייה וקרבן חגיגה, אולם סבור היה, כנראה, שרבי יוסי הגלילי הוסיף בלימודו קרבן שלישי, וכך הוא מסיים את דיונו: "מעיקרו בזמן הבית לא נהגו אפוא אלא ב'חגיגה' בשלמי חגיגה", ואנו בדיוננו מבקשים לומר שאף רבי יוסי הגלילי אינו לומד אלא שיש לנהוג אף בשמחה כל שבעת ימי החג. הקרבן השלישי אינו אלא בלימודם של מפרשי המשנה ופוסקי ההלכה.

מבחינתה של התפתחות ההלכה יש למסקנה זו חשיבות עקרונית. מתברר שהלכות המקדש לא קפאו על שמריהן. כידוע המשיכו חז"ל לעסוק בדיני המקדש, אלא שדבריהם בתחום זה הם כבר מופשטים. כך יכולים היו, בקלות יחסית, להטיל חובה של קרבן נוסף, דבר שמן הסתם היה עול כבד לו היו צריכים לבצע הלכה זו. המעיין בהלכות המקדש חייב לבדוק היטב האם לפניו מסורת או פיתוח הלכתי מאוחר שהוא תוצר הלימוד העיוני ואינו עדות היסטורית³⁰ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א; רוזנטל, מסורת. . העיון של בית המדרש בסוגיות המקדש מתאפיין בחשיבה שיטתית-משפטית, על כן קל להבין כיצד חובת השמחה בבשר מתפרשת כחובה להביא קרבן, חובה משפטית המנותקת ממציאות כלכלית וחברתית. האבחנה המוצעת כוחה יפה גם לדיון במרכיב העלייה לרגל, אשר בו עסקנו בנספח למסכת סוכה ונעסוק בו להלן ובנספח למסכת זו.