משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 2

כמעט כל המשניות הדנות בקרבן ראייה העולה כקרבן עולה מזכירות אף את חובת קרבן חגיגה, קרבן הקרב כשלמים ונאכל על ידי הבעלים. בפ"א מ"ב חלוקים בית שמאי ובית הלל ערכו של איזה מן הקרבנות יקר יותר משל חברו, האם הראייה שתי כסף וחגיגה מעה אחת, כדעת בית שמאי, או היפוכו של דבר, כדעת בית הלל. במשנה ה: "מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים ממועטים מביא שלמים (הוא החגיגה) [מרובין] ועולות ממועטות" וכו', וכיוצא באלו. אם כן, קרבן החגיגה נזכר, אך אין נזכרים עיקרי דיניו.

חיוב החגיגה לא אמור במפורש בתורה, אך הוא עולה בבירור מתוך הפסוקים העורכים את פרשת המועדים. כשהתורה עורכת את שלושת הרגלים היא מוסיפה תמיד את הלשון "חג": "וחגֹתם אֹתו חג לה' " (שמות יב יד; ויקרא כג מא); "שבעת ימים תחֹג" (דברים טז טו). הסוגיה בבבלי (י ע"ב) מוכיחה מפשוטם של המקראות שאין חג אלא זביחת קרבנות. בשמות ה א אמור: "שלח את עמי ויחֹגו לי במדבר", ובהמשך דבריו חוזר משה על דרישתו: "ונזבחה לה' אלֹהינו" (פסוק ג), ולהלן: "בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (י ט). שתי מסורות בספרות התלמודית מעידות על נוהג החגיגה מימי שמעיה ואבטליון. בברייתא בבבלי פסחים נאמר כי היה ויכוח בין יהודה בן דורתאי וחכמים אם חגיגה הבאה עם הפסח דוחה את השבת. לדעתו של יהודה בן דורתאי החגיגה דוחה את השבת כשם שהפסח דוחה את השבת: "תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת" (ע ע"ב). מתוך הדברים משתמע כי אנו נמצאים בימים הסמוכים לימי שמעיה ואבטליון, ויהודה בן דורתאי תמה על שני גדולי הדור אשר, כפי המשמע, כבר אינם בחיים אך מסתמכים על דבריהם ומזכירים את הוראתם¹⁶ראו הדיון בפירושנו לפסחים פ"ו מ"ג. . מימים קדומים אלו בתולדות ההלכה אף המסורת על הלל שבירושלמי פסחים: "על זה עלה הלל מבבל. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב) וכתוב אחר אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות יב ה), הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה... ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה" (פ"ו ה"א, לג סע"א). על פי הירושלמי הייתה, אפוא, הלכה מקובלת בארץ ישראל על החגיגה שבאה מן הצאן ומן הבקר, בניגוד לפסח שאינו בא אלא מן הצאן. עם זאת, אפשר שזו רק ראייתו המאוחרת של התלמוד שבא לעמעם את המהפכה שיזם הלל ולראותה כדרשה רגילה. עסקנו בהרחבה בנושא זה בנספח למסכת פסחים וראינו כי כל אחת מהמסורות שבידינו מדגישה מרכיב אחר: לימוד תורה, חשיבות השמועה והציטוט, היכולת לדרוש וכו'.

עם כל זאת, תבורי צודק בטענתו העקרונית שמעמדו של קרבן חגיגה לא היה מוצק דיו. המשנה בפסחים שונה: "אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול, בטהרה ובמועט, ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה"¹⁷משנה, פסחים פ"ו מ"ג, וראו פירושנו לה. . משנה זו אומרת שלמעשה אפשר שלא להביא את הקרבן. מביאים אותו רק בשלושה מצבים: כשהוא בא בטהרה; כלומר, אם כל ישראל טמאים מביאים קרבן פסח בטומאה, אך אין מביאים עמו חגיגה. תנאי שני הוא "במועט" – אם מספר הסועדים קטן ודי בבשר קרבן הפסח אין צורך להביא קרבן חגיגה, וכמו כן אין מביאים קרבן חגיגה בשבת. אמנם קרבן פסח נאכל על השובע, והדבר מזמין שיובא קרבן אחר כדי שיהיה לחבורה אוכל, אך אין חובה להביא קרבן חגיגה. על כן תבורי מסיק שבפועל לא הייתה חובה להביא חגיגה¹⁸תבורי, חגיגה. בפירושנו לפסחים פ"ו מ"ג נדון בהצעה, ונראה בעינינו שאין לקבל את דעתו של תבורי אלא בחלקה. מעמדו של קרבן החגיגה היה אמנם חלש יותר, אך אין לראותו כתוספת מאוחרת בלבד. , וההלכה הקדומה לא הכירה קרבן זה.

המשנה מונה (בפ"א מ"ח) את ה"חגיגות" בין ההלכות ש"הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות". אין בהלכות חגיגה הלכות מרובות כבשבת ובמעילות הנזכרות באותה רשימה, אך הלכות חגיגה המנויות במשנה ובשאר המקורות התנאיים אין להן מקור לא במקרא ולא במדרש ההלכה. אולם, יסודה של חובת החגיגה הוא במקראות שהזכרנום. הלכות החגיגה שנשנו במשנתנו הן הלכות שנשנו בסתם, כהלכה בפ"א מ"ו: ש"מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל". אך רובן של ההלכות הן בצורת מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל: ערכו של איזה קרבן גדול יותר, של עולת הראייה או של שלמי החגיגה¹⁹להלן, פ"א מ"ב. ; האם החגיגה חייבת לבוא מן החולין או ניתן להביאה אף מן המעשר²⁰שם, מ"ג ומ"ד. ; האם רשאים לסמוך את הידיים על הבהמה שעומדים להקריבה ביום טוב, ומחלוקות מעין אלו בין בית שמאי ובית הלל. לא נזכרת כל דעה או מחלוקת מחכמים מדורות שלאחר מכן²¹הנשקה, שמחת הרגל, עמ' 15-3, מציע תיאור של התפתחות משנת "התר נדרים" באופן שבו אין הכרח לראות בהלכות יסודיות וחגיגיות יסוד קדום במיוחד, אלא מסוף ימי הבית בלבד. אולם אף הוא עומד שם על קדמותן של הלכות חגיגות מתוך מחלוקות בית שמאי ובית הלל במשנתנו. .