משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 1

מסכת חגיגה עוסקת בהלכות הקשורות לעלייה לרגל, הבאת עולת ראייה וקרבן החגיגה, ובהלכות הטהרה הקשורות לעלייה לרגל לירושלים.

המשניות הראשונות במסכתנו עוסקות בקרבן הראייה¹משנתנו, פ"א מ"א-מ"ז. . מצווה זו אינה אמורה במפורש בתורה. המצוות הקשורות בעלייה לרגל נזכרות שלוש פעמים בתורה. בספר שמות כג יד-יז נאמר: "שלֹש רגלים תחֹג לי בשנה... ולא יראו פני ריקם... שלֹש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' ". להלן, בפרק לד כ-כד, נאמר: "ולא יֵראו פני ריקם... שלֹש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך את פני האדֹן ה'... ולא יחמֹד איש את ארצך בעלֹתך לֵראות את פני ה' אלהיך שלֹש פעמים בשנה", ובספר דברים טז טז נאמר: "שלוש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך את פני ה' אלהיך... ולא יֵראה את פני ה' ריקם". במדרש החכמים פירשו: "אי זו היא ראיה, אילו עולות הבאות לראיה" (תוס', פ"א ה"ד), ובמכילתא: "לא יראו פני ריקם – בזבחים. אתה אומר בזבחים או אינו אלא בכספים, הרי אתה דן נאמרה שמחה באדם ונאמרה שמחה בשמים (דברים כז ז: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'), מה להלן בזבחים אף כאן בזבחים. דבר אחר לא יראו פני ריקם בעולות. אתה אומר בעולות או אינו אלא בשלמים הרי אתה דן נאמר שמחה באדם ונאמרה שמחה בשמים, מה שמחה האמורה באדם בדבר הראוי לבא בידי אדם אף שמחה האמורה בשמים דבר הראוי לבא בידי שמים אינו דין שיהא שולחנך מלא ושולחן קונך ריקם" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, פ"ב, עמ' 333). מעין דרשה זו אף בבבלי (ז ע"א), אלא ששם באה הדרשה להוציא עופות ומנחות. הדרשה במכילתא באה להוציא כספים; היא באה ללמדנו ש"לא יֵראו פני ריקם" אינו בנתינת צדקה אלא בקרבן עולה.

אולם, בספרי דברים (פיסקא קמג, עמ' 196): "ולא יראו את פני ה' ריקם – מן הצדקה וחכמים נתנו שיעור בית שמיי אומרים הראייה שתי כסף וכו' "²אין זה פשט המשנה, כפי שנעלה בדיוננו במשנה זו. . הנוסח "מן הצדקה" הוא בכל הנוסחאות, וכן בפירושו של רבינו הלל (עמ' 136) ובפסיקתא זוטרתא (עמ' 54). כך היה הנוסח אף לפני בעל מדרש הגדול לדברים (עמ' שסה), אלא שהוא הוסיף: "אף מן הצדקה", כפי שהוסיף בשמות כג טז (עמ' תקמב).

רבינו הלל בפירושו כותב: "מאי דתני מן הצדקה לאו דוקא הוא, דצדקה מאן דכר שמיה". כלומר, אדם רשאי לבחור ואין חובה לתת צדקה, מכאן שלדעתו כוונת הספרי שניתן לתת צדקה במקום קרבן³בדרך כלל "לאו דוקא" פירושו "לא דייק" או "לא מדויק"; אם כן, רבינו הלל טוען שדרשה זו לא דייקה, כלומר אינה להלכה. רבינו הלל עצמו ביקש להימנע מפירוש הסותר את ההלכה הברורה והמוצקה במשניות ובברייתות, וכתב שלאו דווקא וצדקה מאן דכר שמיה. . ודאי הוא כי סתמן של המשניות והברייתות דן בחובה של הבאת עולת ראייה כהנחה ברורה מאליה, אך מסתבר כי הייתה אף מסורת מקבילה שראתה כחובה לא להיראות ריקם לפני ה' לאו דווקא בהבאת קרבן עולה אלא גם בנתינת צדקה, וכדבריו של רבינו אליעזר ממיץ, בעל ספר יראים: "וכאשר יבאו לראות צריכין לעשות צדקה או קרבן דכתיב לא יראו פני ריקם ותני בספרי ריקם מן הצדקה" וכו' (סימן תכה [עמ' 493-492]). אך לפי פשוטם של דברים, בספרי ובתרגומים הארץ-ישראליים (להלן) יש מסורת הלכתית מקבילה⁴אברמסון ביקש ללמדנו שהצדקה הנזכרת בספרי אינה באה במקום הקרבן ואינה אלא תוספת על חובת הקרבנות, ואת דברי התרגומים הוא מסביר כחובה לטהרה כללית ולשמירת מצוות כללית. הדברים אינם תואמים את פשוטם של המקורות, וראו אברמסון, עניינות. .

בעל תרגום יונתן מתרגם בשני המקומות "ריקם" – "ריקנין", אבל בספר דברים הוא מתרגם "וליתכון רשאין למתחמיא קדם ה' אלהכון ריקנין מכל מצוותא" (ואינכם רשאים להיראות לפני ה' אלוהיכם ריקים ממצוות), ואין "מצוותא" ו"מצוה" בסתם אלא צדקה⁵רש"י לשבת קנו סע"א: "צדקן במצות – צדקה לעניים דקרי ליה מצוה בכל לשון אגדה". . כך יש להבין את הכתובות בבתי הכנסת העתיקים. בחמת טבריה: "יהי שלמה על מן דעבד מצותה בהדן אתרא קדישה ודעתיד מעבד מצותה"⁶תרגום: "יהי שלום על כל מי שעושה צדקה במקום הקדוש הזה ושעתיד לעשות צדקה". נוה, על פסיפס ואבן, מספר 26. , ובחמת גדר: "ודכיר לטב... דמיצותון תדירין"⁷= וזכור לטוב... שצדקותיהם תדירות. .

בכל שלושת המקומות בתורה מתרגם בעל תרגום ניאופיטי את המילה "ריקם" – "מצוה".

ודאי כי הפירוש ש"לא יֵראה את פני ה' ריקם" הוא הבאת קרבן קדום, שהרי כבר חלקו בפרטי הבאתו ביום טוב חכמי הזוגות, החל מן הדור הראשון של הזוגות, אם יש לסמוך על עולת הראייה הבאה ביום טוב⁸להלן, פ"ב מ"ב. . המחלוקת נמשכה דורות עד ימי הלל ושמאי והוכרעה הלכה למעשה במעשה רב בחצרות המקדש⁹תוס', פ"ב הי"א; ירו', פ"ב ה"ב, עח ע"א; ביצה פ"ב ה"ד, סא ע"ג; בבלי, שם כ ע"א. , ומרובות המסורות על הבאת עולת ראייה ביום טוב¹⁰תוס', פ"ב הי"ב; ירושלמי ובבלי הנ"ל. . השאלה היא האם גם המסורת המקבילה, שקבעה שיש לתת צדקה ולא קרבן, היא מימי הבית ונהגו בה הלכה למעשה. לכאורה נראה כי אמנם היו שיצאו ידי חובתם בחלוקת צדקה. ישו ותלמידיו עולים לרגל לפסח ועורכים זבח פסח אך לא נזכר כי הביאו קרבן ראייה, אבל מסופר על מעשי צדקה של החבורה¹¹יוחנן יג, 29-25; יב 6. . לא מן הנמנע כי קופת הצדקה שהייתה במקדש קשורה למציאות זו. במשנת שקלים שנינו: "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים... לשכת חשאים יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי" (פ"ה מ"ו)¹²ראו במבוא למסכת שקלים. . יוספוס אף הוא מזכיר אוצרות כסף שהיו במקדש¹³קדמוניות, סי"ב 250-248. . אחד האוצרות, מסתבר, היה קופת הצדקה¹⁴ראו במבוא למסכת שקלים. , מכאן שעולי הרגל הרבו בצדקה בזיקה לדרשה שהבאנו, או במנותק ממנה.

בימי הבית הרבו עולי הרגלים בנתינת צדקה, בניגוד למקובל בעליות לרגל בתרבויות אחרות שבהן היה הדגש על הבאת קרבן ותרומה נדיבה למקדש. לא ברור האם הקישור של נוהג זה למצוות הראייה היה קיים כבר בימי הבית, או שמא לא בא קישור זה אלא לאחר מעשה. ייתכן שבימי הבית לא הייתה ההבחנה בין המעשה העממי של נתינת הצדקה ובין התוכן הרשמי של המצווה מחודדת דיה. לאחר החורבן הוגדרו הדברים ביתר דיוק, וכאן נחלקו חכמים האם לראות בנוהג הצדקה ברגל חלק אינטגרלי מהמצווה. בהחלט ניתן לשער כי התפיסה המזהה את הצדקה כמרכיב יסודי של מצוות הראייה קנתה לה שביתה לאחר החורבן, כחלק מהנטייה הבתר-חורבנית לעצב מצוות באופן שביצוען היסודי יהיה אפשרי גם לאחר החורבן¹⁵השוו הנשקה, שמחת הרגל, עמ' 55. .