משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 5

העלייה לרגל יסודה במצוות התורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' " (שמות כג יז; לד כג). בימי בית שני הובן הפסוק כמובן כמכוון לירושלים בלבד. קשה לדעת מה היה היקף התופעה בימי בית ראשון. על אלקנה אנו שומעים שעלה לרגל לעתים מזומנות למשכן בשילה (שמואל א א ג; א ב יט), וכן אנו שומעים על חג לה' בשילה שאליו באים מיישובי הסביבה (שופטים יא מ). סופרי בית שני וחז"ל ראו בכך טקסי עלייה לרגל, ברם מהפסוקים עצמם קשה לדעת מה היה היקף התופעה, והאם היא חרגה מגדר אירוע מקומי או אזורי מצומצם. מאוחר יותר מנמק הכתוב את בניית המקדשים בדן ובבית אל ברצון לצמצם את העלייה לרגל לירושלים (מלכים א יב כז). מובן שירבעם לא נימק בפומבי בדרך זו את ההכרזה על מקומות קדושים "חדשים" (ליתר דיוק הכרזה על חידוש מקומות קדושים מוכרים ו"ישנים"). נימוק זה הוא דברי בעל ספר מלכים, אך הוא כבר מכיר תופעה של עלייה המונית לרגל לירושלים. עם זאת, אין מדובר בהכרח על מועדים מיוחדים שבהם עולים לרגל, ושבהם נערכים טקסים או מצוות מיוחדות, אלא על עלייה תדירה ויומיומית, מסוג דברי הנבואה של ישעיהו: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו סו כג), כלומר עלייה תדירה ולא במועדים מיוחדים.