משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 2 · משנה 8

רבי אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא – דברי רבי אליעזר חוזרים למשנה ט בפרק הקודם. לכאורה היה מקום לטעון שבמשנה הקדומה הייתה משנתנו המשך של משנה ט בפרק הקודם. פרק ב הושתל לתוך הרצף הזה, כנראה כיחידה אחת מגובשת שיש בה דינים מנושאים שונים במסגרת דיני חלה, אך ללא סדר נראה לעין, כאילו היה זה מעין לקט של הלכות שונות ללא מבנה ברור. ברם, כפי שנראה בפירושנו להלן, משנתנו אינה מתייחסת למשנה בפרק הקודם. היא אמנם זהה בתוכנה אך באה ממסגרת עריכה נפרדת, שכן היא חוזרת על דברי חכמים. על כן נראה שסדר העריכה היה שונה. במשנה הקדומה בא פרק ב לאחר פרק א, ואילו משנתנו מהווה יחידה נפרדת ממקור אחר, יחידה שיש בה דמיון מצד התוכן אך היא מעריכה שונה. משנתנו הובאה אגב משנה ט בפרק הקודם, אבל המלקט רצה לסיים תחילה את כל היחידה הקודמת, על כל פרטיה.

ההלכה של רבי אליעזר נדונה במפורט שם (פ"ב מ"ט), וראינו כי זו דעתם של בית שמאי המתירים להפריש חלה ותרומה מהטהור על הטמא.

כיצד – השאלה היא איך מפרישים מהטהור על הטמא מבלי לטמא את הטהור. ההנחה היא שמפרישים מפרי אחד על אחר (או מבצק אחד על אחר) רק ב"מוקף" (שם), כלומר כששני הבצקים בכלי אחד. אם הטהור ייגע בטמא הרי הוא יטמא אותו.

עיסה טהורה ועיסה טמאה – בשלב זה שתי העיסות נפרדות וטרם הופרשה מהן חלה¹³¹רבי יהוסף אשכנזי (הובא במלאכת שלמה) מסביר שהכוונה בין עיסה טמאה ובין עיסה טהורה, נוטל... פירוש זה יפה ואפשרי, אך אינו הכרחי. .

נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף – האופה מניחה את שני הבצקים זה ליד זה, מבלי שייגעו זה בזה, ומניחה חתיכת בצק טהורה שתחבר ביניהם. חתיכה זו היא פחות מכביצה וממילא אינה מקבלת טומאה, שכן על חפץ (מזון) זעיר כזה טומאה אינה חלה. במסכת תרומות נזכר עיגול דבלה שחלקו טמא וחלקו טהור, והתלמוד שם מסביר שהעיגול נלוש במי פרות שאינם מהווים חיבור לטומאה. עוד מוצע שם: "תני, רבי לעאיי אומר משום רבי ליעזר, 'תורמין מן הטהור על הטמא בלח' כיצד? כבש זיתים בטומאה והוא רוצה לתורמן בטהרה, מביא משפך שאין בפיו כביצה וממלא אותו ביצים ונותנו על פי חבית, ונמצא תורם מן המוקף" (ירו', תרומות פ"ב ה"א, מא ע"ב). ברייתא זו היא ההמשך או הפיתוח של משנתנו. היא עוסקת בחיבור של נוזלים, ומשנתנו בחיבור של מוצקים. למעשה ניתן למצוא פתרונות אחרים, כגון שהטמא טמא בשלישי לטומאה ואינו מטמא את הנוגע בו¹³²ראשון לטומאה הוא מי שנגע במת והוא מטמא אחרים להיות שני בטומאה. שני בטומאה מטמא, לעתים, את הנוגע בו להיות שלישי לטומאה. שלישי לטומאה אינו מטמא אחרים. דין הנוגע בשני לטומאה תלוי בנסיבות, ולא נרחיב בכך. .

הסברנו את סדר הפעולות לפי היגיון פנימי, קודם חיבור העיסות ואחר כך נטילת החלה. ברם, סדר המשנה הוא קודם נטילת חלה ואחר כך חיבור העיסות. ראשונים התחבטו מדוע בחרה המשנה דווקא בסדר זה. ברם, לדעתנו התיאור במשנה אינו לפי סדר הפעולות, והא ראיה שהרמת החלה מהעיסה הטמאה אינה נזכרת כלל. הרי לו היה נשמר סדר הפעולות במשנה צריך היה לומר שנוטל חלה מהעיסה הטהורה, מחבר את העיסות בעזרת "פחות מכביצה" ומרים חלה מהעיסה הטהורה בשביל העיסה הטמאה. אין זאת אלא שסדר הפעולות אינו מוצג במדויק, וקודם מחברים את העיסות ואחר כך מרימים חלה מהכול יחד¹³³ראו אלבק, פירוש, עמ' 108. .

וחכמים אוסרין – חכמים אוסרים לתרום מהטהור על הטמא. ברור שמשנתנו אינה מתייחסת למשנה ט בפרק הקודם, שכן שם שנינו את דברי חכמים במפורט ואין טעם לחזור עליהם. משנה זו באה, אפוא, ממקור אחר.

לפי המשנה התנאי של "מוקף" מחייב ששתי העיסות תיגענה זו בזו, כדי שתהווינה בצק אחד. בפרק הבא יתברר שיש מחלוקת בשאלה האם הפרשת הבצק היא מבצק או מהלחם האפוי, וברור שההלכה של המשנה היא בהנחה שהחלה היא מהעיסה, כרבי יוחנן בן נורי (להלן מ"ו ומ"ז ולעיל פ"א מ"ט). אבל לעיל מ"ד ולהלן בפרק ד (מ"א ומ"ד) קבעה המשנה שהתנאי להצטרפות הוא "נשיכה הדדית", כלומר שבצק אחד יידבק בשני, כך שבזמן ההפרדה תצטרפנה חתיכות מזה לזה. אם כן, לא די בנגיעה ויש צורך בנשיכה. גם כלל זה מתאים יותר לבצק מאשר ללחם, אך אפשרי בדוחק גם בלחם, במיוחד בתחילת האפייה כדעת רבי עקיבא. אבל לעיל במשנה ד קבע רבי אליעזר שאפילו הנחת הלחמים יחד בכלי מצרפת, וכאמור לא ברור מה דעתו על צירוף על ידי "נשיכה בתנור". רבי אליעזר מהלך כאן בשיטת רבי עקיבא שהרמת החלה היא מהלחם האפוי (שקרם בתנור), שהרי אם הרמת החלה היא מהבצק הרי בזמן הרמת החלה היו בצקים אלו פטורים מחלה¹³⁴להלן נוכיח ממשנת טבול יום שאכן לאחר הקרימה אין כבר חיבור בין הכיכרות, אם כי שם מדובר בחיבור לטומאה. .

הצגת רצף העדויות מצביעה על שתי תופעות. האחת היא באשר למחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי סביב השאלה מתי מרימים חלה, והאחרת סביב השאלה מהו צירוף. לגבי השאלה הראשונה רוב המשניות מהלכות בדעת רבי יוחנן בן נורי ומיעוטן בשיטת רבי עקיבא, וכן: "ספינה שהיא באה מחוצה לארץ לארץ והיתה בה עיסה, עד שלא קרמו פניה חייבת. משקרמו פניה פטורה" (תוס', חלה פ"ב הי"ב). כמו כן אומר המדרש כבדרך אגב "רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה..." (בבלי, בבא קמא צד ע"א; סנהדרין פ"ו ע"ב; עבודה זרה נד ע"ב). אבל במדרש מצוטט המשפט ושם, בחלק מהנוסחאות, חסרה המילה "ואפאה" (מדרש תהלים, י ד, עמ' 94). דעה זו של רבי עקיבא היא המופיעה גם במסכת מנחות (פ"ז מ"ג) ביחס לשאלה מתי מתקדשת חלה שנאפתה למקדש. במנחות לא מצינו את העמדות האחרות, ונדון בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו למנחות.

רבי אליעזר כאילו סותר את עצמו, שכן לעיל במשנה ד הוא הילך בשיטת רבי עקיבא, ובמשנה ט הוא נותן דוגמה לשיטת רבי יוחנן בן נורי. ייתכן שאלו שתי מסורות חולקות על שיטתו של רבי אליעזר, אך גם ייתכן להציע פתרון אחר. רבי אליעזר משקף דעה שלישית שניתן להפריש חלה באיזה שלב שרוצים, או מהבצק או מהלחם האפוי. הד לדעה זו יש במדרש האומר שיש להרים חלה מהעיסה, אך אם לא הרים רשאי להרים מהלחם (ספרי במדבר, קי, עמ' 114). להלן (פ"ד מ"ה) נציע שגם רבי עקיבא שאמר שהפרשת החלה היא מהקרימה בתנור מסכים שמותר להרים חלה כבר מהבצק. יתר על כן, מעמדו של הבצק כחייב או פטור מחלה נקבע בשלב נתינת המים, אך מועד ההפרשה הוא בקרימה בתנור. ההבדל הוא שרבי עקיבא קובע כזמן המאוחר ביותר את האפייה בתנור ("קרימה") ואילו רבי אליעזר מאפשר להרים חלה גם מאוחר יותר, אחרי הרדייה מהתנור.

עמדה זו, שהרמת חלה נעשית במשך זמן ממושך, עומדת בניגוד לדעת המשנה בפ"ג מ"ב-מ"ה. שם נקבע שהטלת המים היא הרגע הקובע בלעדית לכל ענייני הרמת חלה. מה שלא היה חייב אז בחלה – לא יתחייב לכך גם בהמשך. כאמור, זו דעת רבי יוחנן בן נורי החולק על רבי אליעזר ורבי עקיבא. ניתן ליישב בין המדרש ובין המשניות בפרק ג ולומר שמלכתחילה יש להרים מהבצק ורק בדיעבד ניתן להרים את החלה גם מאוחר יותר, אבל מועד החיוב הוא מהטלת המים. ברם, אי אפשר ליישב בדרך זו את הסתירה בין פ"ב מ"ד לבין המשניות בפרק ג. שם מדובר על כך שהכנת הבצק קובעת את מועד החיוב וחלותו, ואילו במשנה ד בפרק ב מדובר בשני בצקים שלא היו חייבים בחלה והתחייבו בחלה בזמן האפייה או לאחריה, ואף על פי כן החיוב המאוחר חל.

אם כן, רבי אליעזר והתנא הסתמי החולק עליו (פ"ב מ"ד) סבורים שניתן להרים חלה או מהבצק או מהלחם הקרום, בזמן שהבעלים בוחר. אם מסקנה זו נכונה הרי שיש בכך כדי להטיל אור על דרך עיצוב ההלכה. בראשית דור יבנה הייתה מקובלת הדעה שניתן להרים חלה בזמן שרוצים, כפי שבתורה נאמר גם "ראשית ערִסֹתֵכם" וגם "באכלכם מלחם הארץ"¹³⁵טיעון זה מופיע בספרי שציטטנו, וכאמור הוא מפרש שהראשון לכתחילה והשני בדיעבד. . אבל בהמשך דור יבנה התגבשה הדעה שיש צורך לקבוע מועד אחד להרמת החלה, וחכמי הדור נחלקו מהו אותו זמן קבוע.

אשר לשאלה השנייה, של הגדרת המוקף (נגיעה או נשיכה), היו ראשונים (מאירי לפ"ב מ"ט) שפירשו שיש הבדל בין מוקף לצורך הפרשה מזה על זה לבין מוקף לצורך הצטרפות לכדי שיעור. נראה בעינינו שהסבר זה מאולץ וקשה לקבלו, ודומה שיש לשקול מחדש את הנתונים. המשנה הראשונה בפרק ד תובעת שהבצקים (או הכיכרות) ייגעו זה בזה. רק הירושלמי פירש שנגיעה משמעה נשיכה. במשנה ד שם מדובר על נשיכה, אבל שם מדובר על צירוף מינים שונים (חדש וישן). כידוע יש מחלוקת עקרונית על הרמת תרומה מפרי אחד על פרי אחר, שבית שמאי מקלים ומאפשרים לתרום מהפרי האחד על האחר. באופן ספציפי במשנה ד בפרק ד מדובר על קב חדש וקב ישן. שם נתבע שרק אם נשכו זה את זה ניתן להרים חלה מהאמצע (לדעת רבי ישמעאל), ואילו בתרומות (פ"א מ"ה) נחלקים בית שמאי ובית הלל האם מותר לתרום מחדש על ישן. לדעת בית הלל הדבר אסור, ובית שמאי מתירים (ראו פירושנו שם). אם כן, רבי ישמעאל מהלך בשיטת בית הלל ואומר שאם העיסות (או הכיכרות) נגעו זו בזו חל האיסור להרים מהחדש על הישן, אבל אם נשכו זו בזו הרי שיש בכך עירוב ודאי ומותר להרים משני הבצקים חלה אחת. לדעתם של חכמים עדיין אין האיסור על הצירוף חל, והצענו אף הצעה אחרת לפירוש דבריהם. אבל לדעת בית שמאי, ורבי אליעזר שהוא ממשיך דרכם¹³⁶בפירושנו לתרומות פ"א מ"ה ופ"ב מ"א ראינו כי אכן בנושא זה רבי אליעזר מהלך בשיטת בית שמאי. , מותר לתרום מחדש על ישן, וממילא גם שם די בנגיעה של הבצקים ואין צורך בנשיכה. אם כן, לפי דרכנו למדנו כי יש מחלוקת תנאים אם די בנגיעה או שיש צורך בנשיכה, ואולי מחלוקת זו היא מעין המשך למחלוקת בית שמאי ובית הלל: בית הלל קובעים שרק נשיכה מהווה חיבור ובית שמאי (רבי אליעזר) די להם בנגיעה¹³⁷בעל אור זרוע, הלכות חלה רכו, הרא"ש לחלה פ"ב מ"ד וראשונים אחרים מקשים מהירושלמי (נח ע"ד) ששם מדובר על "הבית מצרף", ובתנאי שזה דבר שאין מקפיד על תערובתו, כלומר כשהתערובת היא לרצון בעל הבית. רוח הסוגיה שם אמנם שונה. ברם, להערכתנו הסוגיה מועברת מירושלמי פסחים ובמקורה דנה רק בעניין צירוף של שני חצאי זיתים להוות יחד כזית לעניין חמץ. ראו ירו', פסחים פ"ג ה"ב, ל ע"א. גם האור זרוע מחלק בין העניין שם לבין סוגייתנו, אך דומה שכל הדמיון בין הנושאים (צירוף לעניין חמץ וצירוף לעניין חלה וטומאה) איננו קיים, והסוגיה הועברה למסכת חלה על ידי סופר שוגג. כך גם צירוף לעניין טהרה וטומאה שונה מהצירוף לעניין חלה, כפי שנראה בסוף דיוננו. .

עד כאן הפירוש אם אנו מניחים שמשנה א בפרק ד מסתפקת בנגיעה. אבל, כאמור, הירושלמי פירש שגם משנה א מדברת בכגון שנשכו הבצקים זה את זה. הירושלמי הבין, אפוא, שלדעת חכמים יש צורך בנשיכה של ממש, ואילו רבי אליעזר מסתפק בנגיעה. אין זו סתם מחלוקת, אלא המשך למחלוקת העקרונית של בית שמאי ובית הלל על תרומה (והרמת חלה) של פרי אחד על פרי אחר¹³⁸פעם נוספת אנו רואים עד כמה חדרה שיטת בית שמאי להלכה התנאית. גם משנתנו, גם משנה ד לעיל וגם המשניות להלן (פ"ד מ"א ומ"ד) מושפעות מדעת בית שמאי, או שאף מהלכות בה. ראו ספראי, הכרעה כבית שמאי. .

מתוך החומרים שהבאנו שחזרנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. מעתה יש לשוב למשנה שבה שנויה המחלוקת במפורש: "1. המכנס חלות על מנת להפריש ונשכו, בית שמאי אומרים חבור בטבול יום ובית הלל אומרים אינו חבור. 2. מקרצות נושכות זו בזו, 3. וככרות נושכות זו בזו, 4. האופה חמיטה על גב חמיטה, עד שלא קרמו בתנור... בית שמאי אומרים חבור בטבול יום, בית הילל אומרים אינו חבור" (משנה, טבול יום פ"א מ"א)¹³⁹לשאלת החיבור בטומאות אחרות ראו משנה, טהרות פ"א ה"ז. . משנת טבול יום עוסקת בחיבור לעניין טומאה, ולא בהרמת חלה. ברור מניסוח המשנה שאין חיבור אחרי קרימת הכיכר¹⁴⁰מקרצות הן צמות הבצק, ראו להלן פ"ג מ"א. לדעת רבי יהודה בן בתירא זהו השלב שבו העיסה מתחייבת בחלה. . הרישא במשנה מדברת על מי שמצרף כיכרות ונשכו; לא ברור אם הנשיכה נעשתה במכוון, כיוון שהיא תנאי כדי להתחייב בחלה, והמחלוקת היא אם נשיכה המועילה לחיבור לחלה מועילה גם לחיבור לטומאה, או שמא כינס אותן בסל (או בתנור) וכינוס זה בלבד כבר מהווה חיבור לעניין חלה. אלא שחיבור כזה ודאי אינו חיבור לטומאה, ואם גם התחוללה נשיכה אזי היא אולי חיבור לטומאה. המשנה תואמת, אפוא, את משנה ד לעיל ("העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה..."). הפירוש הראשון שהצענו הוא דעת רבי אליעזר, שדי בהנחת החלות זו ליד זו, והפירוש השני הוא לדעת חכמים שם שרק נשיכה מהווה חיבור.

מכל מקום, עולה שחיבור לטומאה צריך להיות משמעותי יותר מחיבור לחלה. עוד עולה שלפחות לגבי חיבור לטומאה בית שמאי מאפשרים את החיבור בקלות רבה יותר מבית הלל. אין במשנת טבול יום דיון בחיבור לעניין יצירת שיעור חלה, אבל מן הסתם שתי הדעות קרובות. כלומר, בית שמאי מאפשרים לצרף חלה בקלות רבה יותר מבית הלל. הם מסתפקים בנגיעה ובית הלל דורשים לפחות נשיכה, ולעתים אפילו נשיכה אינה מספיקה.