משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 3 · משנה 1

לעיל (פ"א מ"ט) קבעה המשנה שמרימים חלה מהגמור, והזכרנו שתנאים נחלקו אם הכוונה לבצק גמור או ללחם אפוי. המשנה מהלכת לפי הדעה הראשונה, היא שיטתו של רבי יוחנן בן נורי. רבי עקיבא אומר שזמן חלה הוא סיום האפייה¹⁴¹ראו להלן מ"ו ופירושנו לפסחים פ"ג מ"ג, ושם הצענו שגם רבי אליעזר מהלך בשיטה זו. והתהוות הקרום (להלן מ"ו). בתוספתא מובאת דעה נוספת: "גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא קרמו פניה חייבת, משקרמו פניה פטורה, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר עד שלא תגלגל בחטים ותטמטם בשעורין חייבת, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורין פטורה. משם רבי יהודה [בן בתירא] אמרו משתעשה מקרצות" (תוס', פ"א הי"ב; ירו', נט ע"ד). להלן (מ"ו) נבחן אם הלכה זו, שנאמרה על הגר, חלה על כל דיני חלה או על חלת גר בלבד, וכפשוטה היא חלה על הכול. ברור ש"מקרצות" הוא שלב בהכנת הבצק או המאפה עוד לפני האפייה. במשנת ביצה (פ"ב מ"ו) נזכרת פת גריצין שהיא פת עבה, בניגוד לרקיק הדק. נראה שפת גריצין עשויה ממקרצות. המשנה אומרת: "מקרצות נושכות¹⁴²"נושכות" הוא המצב שבו גוש בצק אחד נדבק לגוש אחר ומעט מהבצק עובר מזה לזה. זו בזו, וככרים נושכין זה בזה" (טהרות פ"א מ"ז). הערוך, בעקבות פירוש הגאונים לטהרות, מפרש שקרץ משמעו עיגול¹⁴³ערוך השלם, ערך קרץ ג; אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 17. . ליברמן מפרש שקרץ הוא חתך¹⁴⁴ליברמן, תוספתא כפשוטה לחלה, פ"א הי"ב, עמ' 803. , ומקבל את פירוש הערוך והגאונים. אבל מהמשנה ברור שקריצות אינן כיכרות, ואין לצורה העגולה קשר לחיתוך; זו נוצרת ממתיחת הבצק ולא מחיתוך. אכן קרץ קשור לחיתוך, אך משמעותו שונה: "שנאמר 'קרץ מצפון בא בא' (ירמיה מו כ). מהו קרץ? רבי אלעזר אמר נכוסה. דבר אחר קרץ, כסוחה, הכמה דתנינן מקרצות נושכות זו לזו¹⁴⁵כן שנינו: "רבי שמעון אומר מפני מה סוור של נחתומין הפרוס טמא מפני שהוא קורץ ומוליך עליו מקרצות לתנור" (תוס', כלים בבא מציעא פ"ה ה"ד, עמ' 583; משנה, טבול יום פ"א ה"א; ספרי זוטא, יט יא, עמ' 306). " (דברים רבתי, כא, עמ' 21; ירו', להלן). "כסוחה" היא מלשון חיתוך ו"נכוסה" מלשון ייצור, כפי שמסביר הירושלמי את הדרשה (יומא פ"ג ה"ד, מ ע"ג). אפשר גם שכסוחה משמעה מכוסה¹⁴⁶וראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ה. . פעם אחת קרץ מקביל ממש לשחט (משנה, יומא פ"ג מ"ד), ובמשנה אחרת מקביל לקטף, חתך מהעץ (פאה פ"ז מ"ד, וראו פירושנו לה), וכן יוצא ממקורות נוספים¹⁴⁷משנה, נגעים פ"ד מ"ז; נידה פ"ו מי"ב, ועוד. . בברייתא אחת מדובר על הקורץ מן הבצק חתיכה (תוס', טהרות פי"א ה"ב, עמ' 672). מכל המשמעויות השונות ברור שפת גריצין היא לחם עבה שעושים מחתיכות, ושמונח זה הוא גם שלב בהכנת הבצק. על כן סביר שהכוונה לחלה שקולעים מחתיכות בצק מגולגלות, והחלה עשויה כמעין צמה. מקרצות הוא, אפוא, השלב שבו הכינו את הבצק המגולגל כצמה שממנה קולעים את החלה. ייתכן גם שרבי יהודה מתכוון ש"משתעשה מקרצות" היינו כשהבצק הגיע לשלב שבו ניתן לחתוך ממנו חתיכה.

אם כן, רבי יהודה בן בתירא סבור שמועד הפרשת החלה הוא שלב הסיום של הכנת הבצק, הרבה לאחר שגובש הבצק אך לפני תחילת האפייה. בירושלמי מובאת דעה נוספת על מועד הרמת החלה: "רבי לעזר בשם רבי הושעיה משתעשה גבלולין גבלולין. מה ופליג? כאן להלכה כאן לדבר תורה" (נט ע"א). זמן הרמת החלה הוא כשהבצק הפך לערמה עגולה, מעין גבלול. על כך שואלת הגמרא האם הוא חולק על המשנה, ואומרת שמדין תורה יש להפריש מאוחר יותר (כדעת רבי עקיבא משיקרמו פניה), או כדעת רבי יהודה בן בתירא (משתיעשה מקרצות), אבל ההלכה דורשת להקדים את מועד ההפרשה ל"משתעשה גבלול". אפשר גם לפרש את הירושלמי אחרת, אבל יש להניח ש"ההלכה" תמיד מחמירה מדבר תורה ולא מקלה, על כן פירשנו כפי שפירשנו.

אוכלין עריי מן העיסה – סעודה שאינה סעודת קבע. המדובר במי שנוטל מעט מהעיסה ואוכלה עוד בטרם נאפתה, או אולי גם במי שמטיל חתיכת בצק לתנור ואוכלה. מכל מקום, מדובר באכילת עראי. לעומת זאת האוכל קבע, כלומר לחם אפוי, גם אם מדובר בחתיכה קטנה שפטורה מצד עצמה מחלה, חייב בחלה שכן החתיכה היא חלק מבצק גדול, והרי זה כבצק שחילקוהו למנות קטנות. כך פירשו בירושלמי (נט ע"א), והדברים פשוטים. אלא שיש שם גם מי מהאמוראים הסבור שגם אכילת קבע במקרה מעין זה פטורה, "אפילו שהוא נוטל ממנה שתים שלש מקרצות" אין זו גמר מלאכה. מקרצה היא, כאמור, הצמה שממנה קולעים את החלה. כלומר, אם נוטל כמות גדולה של קמח כדי שלוש מקרצות, ואוכל אותה לפני לישת הבצק, הרי זו אכילה שלפני גמר מלאכה. כפשוטה עמדה זו חולקת על המשנה.

עד שתיתגלגל בחיטים – השורש גלג"ל משמעו, ללא ספק, הטלת המים לעיסה, כפי שברור מההמשך "נותנת את המים". את שורש המילה "לגלגל" ניתן היה להסביר כערבוב הבצק, אך דומה שלשורש גלג"ל יש קשר עם השקאה או הרטבה. כן שנינו "אין מגלגלין בטופח" (משנה, פאה פ"ה מ"ג), ושם פירשנו את המילה כקשורה לגלגל שהוא הכלי שבו שואבים את המים מהבור או הבאר. נראה שמכאן התגלגלה המילה לכל הרטבה, ואולי נגזרה המילה מהמים המתגלגלים והולכים¹⁴⁸תוס', מעילה פ"א הט"ז, עמ' 558, וראו גם תוס', סוטה פ"ג ה"ט. .

ותטמטם בשעורין – לפי ההקשר גם כאן מדובר על הלישה של בצק השעורים. השורש טמט"ם משמעו כנראה כמו סת"ם. עם נתינת המים נוצרים בקמח מעין חורים זעירים, ובתהליך הלישה הם נסתמים. מהירושלמי (נט ע"ד) משמע שגלגול אינו מקביל לטמטום אלא קודם לו, על כן דן התלמוד מה דינו של מי שלש דגנים אחרים. אבל המשנה לא עסקה בדגנים אחרים, שכן שעורים וחיטים הם הדגנים הרגילים והשאר היו נדירים הרבה יותר.

גילגלה בחיטים וטימטמה בשעורין – אם וכאשר החלה האישה בלישה, האוכל ממנה חייב מיתה – אז הבצק חייב בחלה והאוכל ממנו התחייב במיתה בידי שמים, כפי שנאמר לעיל (פ"א מ"ט).

כיוון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה – המשנה חוזרת ומסכמת. המשפט מיותר למעשה, שכן הוא חוזר על שנאמר לעיל במילים אחרות. אין זאת אלא שהמשפט בא ממקור אחר ויש בו סיכום של כל ההלכה, ממתי חייבים בחלה, ועל איזו כמות, וזה סיכום לשתי המשניות האחרונות.

ובלבד שיהא – כך גם בעדי נוסח רבים¹⁴⁹ג5, ו, כ, ל, נ, פ, ץ, ש, ת3. וכן בספרי (קי, עמ' 114) ובראשונים רבים¹⁵⁰ראו זק"ש, משנה, על אתר. , אבל בכמה עדי נוסח אחרים, ואף בכמה ראשונים, "שלא יהא", שם חמשת רבעים קמח – לפי כתב יד קופמן חובת חלה קיימת רק אם יש בכמות הקמח הכוללת כשיעור, "בשיש בנילוש כדי חלה" (מאירי). כלומר, חובת חלה מותנית בשני תנאים: חמשת רבעי קמח ותחילת נתינת מים, ואילו יתר הנוסחאות מתפרשות שאם בכמות הכללית יש לפחות חמישה רבעים קמח הרי שחובת חלה קיימת מרגע שאין חמישה רבעים יבשים, כלומר זמן מה לאחר נתינת המים. המשנה באה לסכם את כל דיני חלה, כפי שפירשנו. לפי נוסח הדפוסים ויתר עדי הנוסח הכוונה שאם נותר קמח כדי חמישה רבעים שטרם התערבבו בו המים כל הקמח טרם התחייב בחלה. הווה אומר, חובת חלה היא ברגע שכל כמות הקמח עורבבה במים. דומה שנוסח זה של כתבי היד והדפוסים קשה. יש בו חידוש הלכתי משמעותי, שאם הוא נכון צריך היה להיאמר במפורש ולא כבדרך אגב. דומה שנוסח זה בא לענות על שאלה שהתחבטו בה המעתיקים מדוע חוזרת המשנה על הדין שסוכם בסוף הפרק הקודם. אבל כפי שראינו אין מנוס מלתלות את המשפט האחרון במקור אחר. בכל מצב, לפי כל הפירושים יש בו חזרה על הנאמר לעיל, על כן הפירוש שגם המשפט "...חמשת רבעים..." הוא חזרה על הנאמר לעיל אינו רק סביר, אלא הכרחי.

בתוספתא יש הלכה מקבילה למשנה, ושם נאמר: "אין חייבת בחלה עד שיהא בדגן כשיעור" (פ"א הי"א). גם שם משמעות הדברים היא ששני תנאים לחלה, גלגול במים ושיעור, וזו אפוא מקבילה מלאה למשנה המוכיחה גם את פרשנות המשנה ככתב יד קופמן. זאת ועוד, דין הקמח שנשאר מופיע בתוספתא אבל בהקשר אחר: "אשה ששיירה קמח בעיסתה, הקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסר את העיסה" (פ"א ה"ז). אם כן, הקמח שנשאר מצטרף לעיסה ואין מקום לשאול כמה הוא עצמו.

אבל בירושלמי הבינו כנראה כמאן דגרס "עד שיהא שם". הירושלמי מספר על נוסחה מיוחדת וטובה להפרשת חלה שלימדו את הכוהנות¹⁵¹הכוהנות כאן מופיעות כמקפידות על הרמת חלה, או כמומחיות שאותן הזמינו לבתי עמי הארץ כדי שתפרשנה עבורם חלה בטהרה, וראו על כך במבוא. לומר. הנוסחה כוללת את המשפט: "הרי זה חלה על העיסה הזאת... ועל הקמח שנשתייר בה..." (נט ע"א). על כך שואל התלמוד "למה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח? אמר רבי מתניתא קודם עד שלא למדו את הכהנות". אם כן, הבעיה היא אכן הקמח שנותר מחוץ לבצק, ועד שלא לימדו את הנוסחה לא נכללו שאריות הקמח שלא נבללו לעיסה בהרמת החלה, וממילא אם הן בכמות גדולה יש להפריש עליהן חלה לחוד. אבל לאחר שנאמרה הנוסחה, הקמח שנותר מצטרף לבצק. דומה, אפוא, שכבר התלמוד הירושלמי הבין שהמשנה עוסקת בשאלה זו של הקמח הנשאר. מכל מקום, בתוספתא הבינו שהקמח שנשאר מצטרף תמיד לעיסה, והירושלמי מספר על תנאי מיוחד שרק בגלל אמירתו הוא מצטרף לעיסה. דומה, אפוא, שבירושלמי ובתוספתא דעות שונות לגבי הקמח.

עם כל זאת, דומה שפשט המשנה הוא כפי שפירשנו, שהרי שאלת הקמח הנשאר אינה נזכרת במשנה. אין גם טעם להעלות אותה בהקשר לשאלת האוכל עראי מהעיסה. שאלה זו של הקמח הנשאר היא שאלה בפני עצמה. לפיכך, יש להעדיף את המשתמע מהתוספתא ולראות בהסבר התלמוד תיקון נוסח של המשנה, תיקון קדום שבא לענות על שאלת ההכפלה שעמדנו עליה.

לעיל (פ"א מ"ט) ראינו שחכמים דרשו שהחלה תינתן מהגמור, ברם למעשה אין זו הגמירה שמחייבת בחלה אלא להפך, התחלת הכנת הבצק או תחילת סוף האפייה. על כן יש להבין מה ראו חכמים לתבוע את הפרשת החלה בשלב מוקדם כזה. דומה שחברו כאן שני גורמים. האחד הוא הפסוק המדגיש "מראשית ערִסֹתיכם"; מילה זו ("ראשית") מופיעה גם בדין ביכורים והיא המכתיבה את המועד המוקדם של איסוף הביכורים¹⁵²ראו במבוא למסכת ביכורים. . המרכיב השני של ההסבר הוא מעשי. חכמים חששו שאדם יקדים לאכול מהבצק טרם האפייה כאכילת עראי כדי להשביע את רעבונו, על כן הקדימו את מועד הפרשת החלה ככל האפשר. הירושלמי מוסיף הסבר: "תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחילה שלא תיטמא העיסה" (ביצה פ"א ה"ח, ס ע"ד; פסחים פ"ג ה"ג, ל ע"א).

חמישה רבעים הם המינימום לחובת חלה, כך דברי חכמים במשנה, עדיות פ"א מ"ב, ועסקנו בכך במבוא.