משנת ארץ ישראל על משנה חלה · פרק 3 · משנה 2

נידמעה עיסתה – "דמוע" הוא מה שהתערב בו איסור והיתר, והאיסור אינו בטל (שהוא יותר מאחד ומאה). במקרה זה המדובר בעיסה שנפלה בתוכה עיסת תרומה, והעיסה כולה נחשבת עתה לתרומה. המשך המשנה עוסק בכוהן הרשאי לאכול מדומע, או נכון יותר באשת כוהן.

עד שלא גילגלה פטורה שהמדומע פטור – העירוב נעשה בשלב הקמח, והקמח פטור מחלה. משנתחייב הבצק בחלה היה זה בצק מדומע, והוא תרומה ואינו חלה, משגילגלה חייבת – כבר בתחילת הגלגול התחייבה העיסה בחלה, הדימוע היה מאוחר יותר, ואין הוא מבטל את החיוב הראשון.

בתוספתא נאמר: "עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה, אינו נפסלת בטבול יום, דברי רבי מאיר ורבי יהודה. ורבי יוסי ורבי שמעון פוסלין" (טבול יום פ"ב ה"ז, עמ' 685). אפשר שרבי יהודה מצטרף לרבי יוסי או לרבי מאיר. מקרה זה מופיע גם במשנה תמורה (פ"ג מ"ד), אלא שבה אין התייחסות לחובת החלה. במשנה תמורה החולקים הם בני דור יבנה ובתוספתא החולקים הם בני דור אושא, והם מוסיפים את דין החלה.

נוסחת התוספתא מופיעה גם בבבלי (נדה מו ע"א), אבל בירושלמי מבחינים בין גדיש שנדמע, שחייב בחלה, לבין עיסה שנדמעה, שפטורה (פ"א ה"ג, נז ע"ד). גדיש התחייב במעשרות מרגע הגדיש, והעובדה שהפך לתרומה מאוחר יותר אינה פוטרת אותו מההתחייבות הקודמת. אבל העיסה חייבת בחלה רק משלב הלישה או הקרימה בתנור¹⁵³ראו על כך במבוא למסכתנו. . עם זאת, במשנה יש מחלוקת בין רבי מאיר, המחייב בחלה, לבין רבי יוסי, הפוטר ממנה, נמצאנו למדים שמחלוקת התלמודים היא מחלוקת התנאים שבמשנת תמורה. התוספתא כרבי מאיר, והמשנה איננה עוסקת בנושא ואולי נמנעת בכוונה מלדון בשאלה המעוררת מחלוקת שלא כאן עניינה. משנתנו, לעומת זאת, כתוספתא תמורה, אבל בתוספתא אין ההבחנה מתי העיסה נדמעה, הבחנה המצויה במשנת חלה ובירושלמי. התוספתא

משקפת להערכתנו שלב מאוחר יחסית בעיצוב ההלכה, שלב שבו נוספו דקדוקי הלכה שאינם מעניינה של המשנה (בתמורה), ואין בהם ההבחנה הקפדנית שבמשנת חלה.

נולד לה ספק טומאה – אפשר להבין שהספק נולד לאישה, שהיא ספק נטמאה, או שהספק נולד בחלה, כגון שאולי נגע בה שרץ. הבבלי (נידה ו ע"ב) והירושלמי (נט ע"א) פירשו שהספק נולד לאישה.

עד שלא גילגלה תעשה בטומאה – תפריש חלה בטומאה. האישה רשאית להמשיך במלאכה גם אם היא נטמאה, שהרי העיסה טרם התחייבה בחלה ולפיכך אין בה מרכיב של חלה. מותר, אפוא, לאישה להמשיך ולהכין את הבצק בטומאה, וכאשר תיווצר חובת חלה תהיה החלה כמובן טמאה. הירושלמי שואל מדוע אין המשנה מציעה את הפתרון שתיעשה קבין, כלומר שהבצק יחולק למנות קטנות, ומתרצת שהסוגיה מהלכת בשיטת רבי עקיבא¹⁵⁴אבל ההלכה בדבר מועד חיוב חלה היא לפי שיטת רבי יוחנן בן נורי החולק על רבי עקיבא. כלומר, המשנה היא של תנא שלישי המסכים עם רבי עקיבא בדבר אחד וחולק עליו בשני. (לעיל פ"ב מ"ג) המעדיף הכנת חלה בטומאה על פני חלוקה למנות קטנות. כפשוטה אין משנתנו דנה כלל בשאלה זו. עניינה רק בשאלה האם מותר לטמא חלה שהיא טמאה מספק, ואפשרויות הפתרון המקבילות אינן נזכרות.

משגילגלה תעשה בטהרה – אם הטומאה נפלה לאחר שגלגלה הרי שחלה עליה חובת חלה עוד לפני שניטמאה העיסה. אם כן, את החלה הזאת אסור להעלות בדרגת הטומאה ולכן יש לעשות את העיסה בטהרה, אף שהחלה תהיה לבסוף טמאה.

ההבדל בין הרישא והסיפא (לפני גלגול ואחריו) אינו מוסבר, וההבדל נראה מאולץ ודחוק. ייתכן, אפוא, לפרש בפשטות: עד הגלגול מותר לאישה להמשיך ולהכין את הקמח בטומאה, אבל ברגע שהטילה מים הבצק מקבל טומאה ולכן אסור לה להמשיך לעבוד אלא אם היא טהורה. מעין הלכה זו שנינו במסכת שביעית שמותר לאשת חבר לסייע לאשת עם הארץ באפייה עד לרגע הטלת המים (משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט).

בתוספתא מובאת המשנה ומוסבר: "באי זה ספק אמרו, בדבר הספק לחלה" (פ"א הי"א). לפי המשך התוספתא ברור שהכוונה היא שהספק הוא מסוג הדברים שגורמים לספק טומאה של חלה, שכן יש הבדל בין דין ספק טומאה לחלה לבין דין ספק טומאה לתרומה (משנה, זבים פ"ג מ"ב). אפשר להבין שגם התוספתא הבינה שהספק אירע לחלה עצמה, אך גם ייתכן שהספק הוא לאישה המטפלת בחלה.