עיקר תוספות יום טוב על משנה נדרים · פרק 2 · משנה 2

וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שויה איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דהתם שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל לישנא דהכא כיון דאיכא לפרשינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ב"י:

אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה דה"ט דמסקינן בס"פ שבועת העדות כו' דבאסורא גרידא אית ליה כו' ושבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו אבל נדרים אינן חלים על דבר שאין בו ממש. הר"נ:

והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור:

וחומר כו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא והוי לקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצות:

סוכה. והוא הדין נמי כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"נ:

אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה כו' הוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וחשבינן ליה כיד שבועה. ועתוי"ט:

ומלתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו חייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר כדאיתא בר"מ:

לעבור. ולקיים נמי לא, כדתנן לקמן: