תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה · פרק 6 · משנה 3

[אות כב] הר"ב ד"ה כל עדות. מדאיצטריך קרא. ובתוס' ריש מסכתי' דב"ב כתבו אבל קשי' דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפילו א' כדתנן כפר א' והודה א' הכופר חייב וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ"כ די"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ"ד דשבועות (דל"ב) במשביע ע"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע"א דסוטה לכ"ע חייב. והא מ"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע"ד דהא דאמרי' הא כ"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע"כ רק הד[א] מלתא משמע אם ע"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא"כ פירושו רק ע"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ"ד בעזה"י. ויעויין ברש"י בב"ק (דנ"ו א' ד"ה אם לא יגיד וכו') ועוד קי"ל כ"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ"ע (ואולם בסנהדרין ד"ל ע"א ואב"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה"ה בע"א היכי דהיה מועיל בעדותו):