תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סוטה · פרק 1 · משנה 2

[אות ד] בהר"ב ד"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש. בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע"כ דדיבור הוי כמו סתירה א"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (* כ"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ"ל בכוונת רבינו). ובהא דמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת"ש ואלו שב"ד מקנין וכו' עבדי ב"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ"מ עברה ע"ד בסתירה צ"ל דעוברת ע"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ"ש המ"ל פ"ב ה"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע"ד. וכן הא דקי"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע"ד אם רשאי לקיימה וצ"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי"ד בענין עע"ד):

[אות ה] שם בהרע"ב ד"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת). וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא"ש והרמב"ם). אבל לדעת הראב"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ"י פ"א דיבמות (ד"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה. ובב"ש (סי' קע"ג סק"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ"ה) וא"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע"ג:
ולגבי בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד"ג ב') ד"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת: