עיקר תוספות יום טוב על משנה מנחות · פרק 11 · משנה 6

ד' כו'. בגמרא ילפינן לכל הני מקרא:

סניפים. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר:

מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השולחן. לפי שהסניפין הן כמו יתידות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש:

חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. הר"מ:

דוחה כו'. ואע"ג דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא, הא אר"מ כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה כו', וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו, טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם, בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא וכתבו התוספ' דאין אסורא אלא משום טלטול בעלמא, ואפ"ה גזרו עליהם במקדש ואע"ג דחזו למצוה, כיון דאין עשוי כלי. תוספ'. ועתוי"ט:

לארכו. לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השולחן, דכה"ג אין מקום פנוי כלל. אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות, שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שולחן שהיא י"ב טפחים. וסתמא כר"מ. ועתוי"ט:

ושייר נמי מנורה דלרחבו של בית היתה עומדת, וראב"ש היא, וכוותיה פסק הר"מ. והתוספ' כתבו דאפילו כרבי, ואה"נ דלא שייר מידי, ודלא תני ארון, דבלפני ולפנים לא מיירי: