רש״ש על משנה פסחים · פרק 1 · משנה 3

בתוי"ט ד"ה בתוך המועד כו' והא דלא רצה רש"י לפרש כא"ד כו'. נ"ל דלרש"י דחק לשון הברייתא דמביא רב יוסף לקמן "רי"א כל שלא בדק בג"פ הללו שוב א"ב" דע"כ נזכר שם מקודם דעת חכמים כלשונם במשנתינו. אור י"ד. י"ד. תוך המועד. ור"י מודה להו בג"פ הללו א"כ מוכח דתוך המועד הוא שעת הביעור שבדבריו במשנה. עוד נ"ל דמשמע דהג"פ שזכר ר"י יש לכ"א קדימת מעלה על הבא אחריו. הלילה. אור הנר יפה בה ושעה שב"א מצויין בבתיהם. ושחרית נ"ל דהיינו עד ד' שעות כמו תפלת השחר לדידיה בר"פ תה"ש ושעת ביעור היינו שעה ה' וששית (דבה' כ"א בהול לבערו למכור לנכרי טרם שיגיע ו' שאסור בהנאה) ולדידיה דתולין כל חמש ודאי דעדיף טפי לבדוק קודם לה שמותר עדיין באכילה. אבל לחכמים (דהם ר"מ כמ"ש רש"י לקמן בד"ה דרבנן אדרבנן) דס"ל דאוכלין כל חמש שוה חמש לקודם לה. ולכן שינו לשונם לומר תוך המועד דהוא שעה ו' מועד שקבעו חכמים לבערו. וכן ל"א בי"ד שחרית שלא תטעה דהיינו עד ד' שעות כמו בדר"י. ולדידהו היינו עד ה' שעות ולכן הוכרח ג"כ לפרש לאחר המועד הוא עד שתחשך ולא יותר דאל"כ הל"ל לא בדק בתוך המועד יבדוק עד שתחשך לא בדק כו' יבדוק בתוך הרגל. דהא ודאי עדיף טפי קודם הרגל דאינו אלא בלאו מברגל עצמו דבכרת. עי' ר"ן ונכון בעז"ה: