משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 13

סדר המשנה

בידינו משנת נדרים כפי שנוסחה על ידי עורכי המשנה. בשביעית פ"ט מ"ז טענו שהמשנה מצטטת משנה קדומה אחרת מעסקי נדרים, בשינוי מה ממשנתנו. אפשר שזו עריכה קדומה אחרת של נדרים, או אחת המשניות הקדומות שכמוהן שוקעו במסכת שלנו.

משנת נדרים פותחת את דיוניה בבירור לשונות הנדר, מתחילה בכינויים וממשיכה בלשונות שונים לנדרים. באמצע הפרק השני (מ"ד) מצוי כלל, "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל"; אמנם הכלל מקיף פרטים רבים, אך אין הוא חל על לשונות הנדר שנדונו לפניו, אלא מהווה פתיחה לכמה לשונות נדר שהן דו-משמעיות (פ"ב מ"ד-מ"ה). הפרק השלישי פותח בנדרים הבטלים מעצמם או שהם נדרים מסופקים. המשנה פותחת בניסוח מספרי רגיל (ארבעה נדרים...), ועד משנה ה היא מפרטת דוגמאות לנדרים כאלה. משנה ה בפרק מדברת על מקרה מורכב של נדרי אונסין, וחותמת חטיבה זו. בדיוננו במשנה זו הסברנו שהמשנה מתחברת גם למשנת הכלל (פ"ב מ"ד), וכך יוצרת יחידה אחידה מפרק א, דרך הכלל של פרק ב ועד למשנה ה בפרק ג.

החטיבה השנייה במסכת עוסקת בהיקף הנדר, מה נכלל בלשון סתמית. אין כאן רמז לשימוש בכלל שפירוש הנדרים להקל, אך גם כאן יש בעיה של פירוש הנדר. יחידה זו מסתיימת בסוף פרק ג. כל הפרק כולו מגובש (ראו פירושנו למשנה א בפרק ד). ההבדל ההלכתי בין שתי החטיבות (בשאלה של פירוש נדרים להקל) מעיד שהן נשאבו ממקורות שונים.

פרקים ד-ה עוסקים במי שנדר הנאה מחברו. פרק ד בסתם שכנים ופרק ה בשותפים, כולל שותפים בעיר, שהם למעשה שכנים. פרק ד כולו ערוך כיחידה אחת. הוא פותח בהשוואת מודר מאכל למודר הנאה, מגדיר את דינו של הראשון, ואחר כך מתמקד בדינים של השני. משניות ב-ז פותחות במילים "המודר הנייה" (או "הנאה"), והפתיחה למשנה ז כוללת גם את משנה ח. כך יוצא שכל הפרק מגובש וערוך. פרק ה מגובש פחות, אך גם הוא נגמר באותו משפט: "המודר הנייה (הנאה) מחבירו...". לפיכך עולה שזו יחידה מגובשת שהעורך אף השתמש בה במשחקי לשון בגיבוש האחרון של החטיבה.

פרק ו וחצי פרק ז (עד משנה ה) חוזרים לפרק ג ועוסקים במשמעות הנדר ובהיקפו. לא ברור מדוע פרקים ד-ה משסעים את רצף הדיון בנושא. היחידה מסיימת בשאלה האם "קונם פירות" (פ"ז מ"ו ומ"ז) כולל גם את "חילופיהם וגידוליהם". משנה ח מתחילה בתת-עניין חדש, מקרים שבהם מלשון הנדר משתמעת הגבלת זמן ("עד הפסח" – מ"ח; "היום" – פ"ח מ"א; "עד שיהא צום" – פ"ח מ"ו). יחידה זו משתרעת עד משנה ו בפרק ח, והיא המשך הבירור של היקף הנדר. משנה ז בפרק ח עומדת בפני עצמה, ואת הדיון בה סיכמנו: המשנה מנותקת מהמשנה הקודמת העוסקת בהגבלות זמן, ואין לה קשר להמשך העוסק בדרכי התרת נדרים. היא קשורה לראשית פרק ג העוסק בנדרי זירוזין, אלא שעורך המסכת לא הביאה ברצף עם פרק ג משום שמשנתנו נוקטת למעשה בגישה הלכתית שונה. יש בה התרה אוטומטית של הנדר, משום שמטרתו של הנדר הייתה להיטיב עם חברו, והפרת הנדר היא טובתו של החבר. סעיף אחר במשנה הוא שהנודר התכוון למשמעות מצומצמת. כל אלו דרכי התרת נדרים, אלא שבמשנה יש מחלוקת האם הנדר יופר על פי חכם (ר"מ) או מעצמו, ואגב כך נקשרת המשנה גם לפרקים ו-ז הדנים במשמעות ובהיקף של לשונות נדר ספציפיים. על כן המשנה מנותקת מקודמותיה ומפרק ג, כדי לבטא את ייחודה ההלכתי. היא כמובן שאובה ממקור אחר מאשר פרקים א-ג.

פרק ט עוסק בדרכי התרת נדרים. מילת המפתח המשרשרת את הפרק היא "פותחין" (משניות א, ב, ד, ה, ו, ז ["צריכין פתח"], ט), והפרק מסתיים בנדר שאינו צריך התרה כי הוא נדר טעות.

פרקים י-יא עוסקים בהפרת נדרים (של אישה), מה רשאי הבעל להפר ומה אינו מפר, וכמובן גם אילו נשים אי אפשר להפר את נדריהן (פי"א מ"י). המשנה מסתיימת בדיון המנותק מהמשניות הקודמות על נשים שנדרו, והבעל לא הפר את הנדר, והוא מהווה עילה לגירושין "ונוטלות כתובה". בדיוננו במשנה ראינו כי חלק מהסעיפים אינם עוסקים בנדרים, או שלפחות הם דו-משמעיים. היא גם סותרת משניות קודמות, כגון ההיתר להפר חלק מהנדר. סיום המשנה הוא שמי שמתלוננת על פוריותו של בעלה תעשה "דרך בקשה". ספק אם מדובר בנדר, ואם כן ודאי ש"דרך בקשה" איננה פתרון הלכתי. החכם צריך להחליט אם הנדר תקף, בטל או בר הפרה, ולא להציע דרכים חילופיות ועזרה משמים. המשנה, אפוא, אינה חלק אינטגרלי מהמסכת אלא סיום בנושא חריג. הסיום דומה לאותן משניות המסתיימות בדברי אגדה ולא בהלכה. אמנם האופי הלא-הלכתי איננו מובלט, והתלמודים פירשו את הנאמר כהלכה לכל דבר, אך דומה שביסודו הוא דרשה המציעה דרך חילופית לנדר, דרך בקשה.