משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 12

לשון תורה או לשון בני אדם

במסגרת דיני נדרים ניתן משקל רב ביותר למשמעות של המילה. מהו ההיקף של הנדר, מצד אחד, ובעיקר האם מינוח פלוני הוא מינוח של נדר או של איסור ברמה מחייבת פחות. אמוראים נחלקים האם בנדרים הולכים אחר "לשון תורה", כלומר המשמעות המילולית של המילה בשימושה המקראי, או אחר "לשון בני אדם"⁹³ירו', פ"ו ה"א, לט ע"ג; פ"ז ה"א, מ ע"ב; בבלי, ג ע"א, ועוד. . גם אנו בדקנו שאלה זו, ולדעתנו מבחינתה של המשנה התשובה ברורה. מה שקובע בנדרים זו המשמעות המקובלת על הדוברים⁹⁴ראו פירושנו לפ"א מ"א-מ"ג; פ"ג מי"א, ועוד. , ולא רק המשמעות המילולית אלא ההקשר המקרי והמקומי של המילה, כולל הטונציה וההקשר הרגעי (כגון פ"ז מ"ג ומ"ז; פ"ד מ"ו ועוד). ביטוי קרוב לכך הוא ש"לא התנדב כדרך המתנדבים". זו דעת רבי שמעון⁹⁵משנה, מנחות פי"ב מ"ג; נזיר פ"ב מ"ג; ערכין פ"ה מ"ג; בבלי, כ ע"א. , והיא מחייבת נדר בלשון ובצורה המקובלים.

משנה יא בפרק ג, בדומה להלכות הקודמות ובמיוחד למשנה י, מבוססת על ההבנה שבנדרים יש להלך אחר הלשון המדוברת ולא אחר המשמעות המילולית התאורטית. עם זאת, התנאים מנסים להראות שזו המשמעות המילולית של המילה. המשמעות ה"מילולית" בתפיסתם היא זו המופיעה בטקסטים הקנוניים, כלומר בתנ"ך, ולפיכך הם דורשים פסוקים המוכיחים את המשמעות שהם מעניקים למילים הללו. כאמור, לשיטתנו אלו דרשות בלבד השואפות לפרש שבנדרים הילכו אחר לשון תורה, אך ההלכה התנאית לא השתמשה בהבחנה זו שבין לשון תורה לבין לשון בני אדם, או לזו שבין לשון ש"בדו להם חכמים" (בבלי, י ע"א) לבין זו שבדו להם "אומות". ההלכה נקבעה לפי המשמעות המקובלת בחיי היום יום, והדרשה התאימה משמעות זו לכתובים.

הנדר מוצג כתופעה חברתית "מדבקת": הראשון נודר והשני נגרר אחריו, כגון "מה ראית לידור, אמר איני יודע אלא שראיתי חבירי שהיו נודרין כך, אסור" (תוס', פ"א ה"ו), וכן: "האשה שנדרה בנדר ושמעה חברתה ואמרה ואני... רבי שמעון אומר אם אמרה אף אני לא נתכוונתי אלא כמותה..." (תוס', נזיר פ"ג ה"י). לעתים נדר הבעל בעקבות אשתו: "אף אני כמותיך... אין יכול להפר" (תוס', פ"ו ה"א). תופעה דומה אובחנה במשנת נזיר: "היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני..." (פ"ה מ"ה), ובהמשך שם עוד סדרה של נדרי נזירות דומים. רק רבי טרפון סבור שנזיר כזה אינו נזיר משום "שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (תוס', נזיר פ"ג הי"ט). רבי טרפון דורש שנדר הנזירות יהיה לשם שמים. תביעה כזאת מופנית, כאמור, במפורש רק לנדר הנזירות, ולא לנדר רגיל. התביעה המופשטת, בפן הרעיוני שבה, איננה "חדשה". זו דרישתם של חכמים מאז ומעולם, והיא מופנית כלפי הנזיר וכלפי הנודר כאחד. יעידו על כך הסיפור בשמעון

הצדיק שלא אכל מקרבן של נזיר חוץ משל נזיר אחד שנדר ממש לשם שמים⁹⁶תוס', נזיר פ"ד ה"ז; ספרי במדבר, כב, עמ' 26; ירו', פ"א ה"א, לו ע"ד; נזיר ספ"א, נא ע"ג; בבלי, ט ע"ב; נזיר ד ע"ב; במדבר רבה, פי"ז, וראו במבוא למסכת נזיר. , או הסיפור ברבי עקיבא שבדק את המוטיבציה של פלוני שתרם קרדום לשמים ואשר צוטט לעיל (ספרי זוטא, ל ד, עמ' 326). ברם, רק בדברי רבי טרפון הופכת מגמה זו לגורם הלכתי, ואף זאת רק לגבי נזירות. התביעה לנדרים לשם שמים הוסברה לעיל, והיא ברורה כשלעצמה. אין צריך לומר שנדרי "שרשרת" אינם מבטאים מוטיבציה כנה לשם שמים.