משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 11

נדרים בין מיסטיקה להלכה (פ"א מ"א)

עולם הנדרים מגלה קרבה לשבועות מחד גיסא, ולעולם הקמעות מאידך גיסא. הנדר כשבועה הוא התחייבות או אישור לאמִתותה של הצהרה. כך, למשל, מי שמבקש לחזק את הצהרתו בדבר פטור ממכס נשבע או נודר (פ"ג מ"ד), וכן מי שרוצה לאמת את התנהגותו של חברו מטיל עליו נדר או שבועה, כמו ששנינו: "כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך" (משנה, כתובות פ"ט מ"ה). גם מבחינה הלכתית השבועות קרובות לנדרים, וחז"ל מוצאים ביניהם הבדלים פורמליים בלבד (ראו פירושנו לפ"ב מ"ב).

השבועה היא מרכיב בדיני ממונות ("שבועת עדות" כפי שהיא מכונה בספרותנו). בספרות הראשונים יש מחלוקת האם גם שבועת הנדר היא בשם ה' ("אני נשבע בשם ה' [או בשם המפורש] לעשות כך וכך"), או ללא הזכרת שמו הגדול ("אני נשבע לעשות כך וכך"). בנדר שהוא בלשון שבועה הנזכר בספרות מופיעה רק הנוסחה השנייה, אך ייתכן שהיא מקוצרת והעורכים לא רצו לצטט את הנוסחה המלאה כדי "לחסוך" בהזכרת שמו או להימנע ממנה. מכל מקום, טיב ההתחייבות דומה לנדר⁸⁷ראו, למשל, בהקדמת הרשב"א לפירושו למסכת. . אמנם במדרשים מוצגים הבדלים בין נדר לשבועה: "מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים, כנודר בחיי המלך, בשבועתו כנשבע במלך עצמו" (ספרי קנג, עמ' 199). בספרות המפרשים יש אבחנות דקדקניות נוספות. ברם, בסופו של דבר ההבדלים ההלכתיים בין נדר לשבועה מעטים, אלא שהשבועה נתפסה כחמורה יותר ובעלת עצמה רבה יותר⁸⁸אבל ראו פירושנו להלן פ"ב מ"ב; פ"ג מ"ד. .

הזיקה שבין נדרים לעולם הקמעות מאפשרת להרחיב את המחקר, שכן נותרו בידינו קמעות רבים מהעולם הקדום, ואלו מאפשרים מבט אחר על תופעה דתית זו, שלא דרך משקפיה של ספרות חז"ל. אחד המרכיבים של הקמעות הוא הניסיון להשביע את המלאכים, ואולי אף את ריבון העולמים, לבצע מעשה זה או אחר. בקמעות אנו פוגשים חלק מהכינויים לנדרים שמצינו במקורות, ולעתים הם אף מסייעים להבנת המשנה, כגון הכינוי "מותה" (פ"א מ"ב, וראו פירושנו לה). על רקע זה נבין שבעיני הציבור הרחב הייתה לנדר גם משמעות מיסטית, ומכאן החשש להפר את הנדר או להתירו למרות הפסיקה ההלכתית המקלה.

כך, למשל, במשנה הראשונה במסכת "רבי עקיבה היה חוכך בזה להחמיר". במשמעות זאת הביטוי הוא יחידאי. "חוכך להחמיר" הנו ביטוי קשה. אין כאן איסור ואין כאן היתר, יש כאן נטיית לב שאינה הולמת איש הלכה כרבי עקיבא. מאיש הלכה מצפים היינו להגדרה ברורה של היתר או איסור, או לכל היותר לביטוי מעין "אסור מספק". כפי שגם נראה להלן בנדרים אנו מוצאים ביטויים דומים של איסור שאינו מבוסס הלכתית או היתר שאינו מלא. יש בכך ביטוי נוסף לשניות ולמתח שבין המרכיב ההלכתי למרכיב המיסטי שבדיון בנדרים. דוגמה לכך היא המשנה האחרונה במסכת. שם במקרה של נדר מסוים לפי המשנה הראשונה זו עילה לגט, ולפי משנה אחרונה "יעשו דרך בקשה". "דרך בקשה" היא דרך טיפול חברתית או דתית⁸⁹ראו פירושנו למשנה שם. לפי הבבלי יתפללו על הזוג שייפקד בילדים, ולפי הירושלמי יפייסו ביניהם בסעודה. , ברם עם כל ההערכה לדרכי טיפול אלו היה מקום לצפות לכך שתיקבע הלכה מה אם ה"בקשה" אינה מועילה. ביטוי אחר לגישה זו היא ההלכה שאם "נשאלו" (על נדר הבטל מגופו) "עונשים אותם ומחמירים עליהם"⁹⁰לפירוש "מחמירין" ראו בדברינו על המשנה להלן. (להלן פ"ב מ"ה), ואף זה ביטוי לגישה שאינה מבררת רק את ההלכה אלא מתחשבת בשיקולים כלליים, ומגיבה בדרך תגובה שאינה "הלכתית" במובן המשפטי של המילה. כן פירשנו את המשנה בפי"א מ"ד שבה רבי יוחנן בן נורי מתחשב בפחד המיסטי הלא-הלכתי מהנדר⁹¹וראו עוד פירושנו לפ"ה מ"ו. .

הקמעות הם תופעה דתית חוץ-הלכתית. הם משקפים את הציבור הרחב ואינם מונהגים על ידי חכמים. הקשרים ההדוקים במינוח שבין הקמעות והנדרים מוכיחים שגם הנדרים היו תופעה עממית שחכמים עמלו לתעל אותה בהתאם לאידאולוגיה שלהם. מבחינתם של חכמים נדרי ה"הבל" מיותרים ומזיקים. אך לא עלה בידם לשרש את התופעה והם משלימים אִתה ומכוונים אותה, או מנסים לכוון אותה. ביטוי לכך יש בפסיקה של שמאי (ראו פירושנו לפ"ה מ"ו). שמאי פוסק בדרך מקלה המאפשרת לנודר לחמוק מלקיים את נדרו. לפני כן מסופר על אדם רגיל שסירב להלך בדרך המקלה שהתוו חכמים בנימוק "שיהא עוון תלוי בראשי" (פ"ה מ"ו). העובדה שזו ההלכה אינה מרגיעה את היהודי ירא השמים המפחד מקללת הנדר. שמאי אולי איננו חושש מקללה זו, אך בהחלט חושש מהתנגדות השכנים ודעת הקהל, ומנהל את העסקים כך שכל מי שיתנגד להיתר יצטרך להתעמת עם המקדש וההקדש. אנו רואים עד כמה הכוחות החברתיים חזקים ופסק ההלכה המקל של חכמים איננו מתקבל בציבור אלא במאמצים יוצאי דופן, תוך גיוס המקדש ויוקרתו.

ביטוי אמוראי אחר הוא האיום בעונש: "מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהא להביאה ושקעה ספינתו בים" (ירו', פ"א ה"א, לו ע"ד). איומים דומים "מוטמנים" במעשי סיפור על שבועת שווא ועל שבועת שקר, ונדון בכך במבוא למסכת שבועות. בכך לא דנו, כמובן, בשאלת התפשטות הקמעות, ועסקו בכך אחרים⁹²בוהק, מאגיה; מקלוג, קמעות; מונטגומרי, קמעות; נוה ושקד, קמעות; נוה ושקד, מגיה, ועוד. (איור 6).