משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 10

התרת נדרים

התרת נדרים איננה נזכרת במקרא, והיא חידוש של התורה שבעל פה. המשנה מודה שלהתרת נדרים אין על מה שתסמוך, ואין לה כללים ברורים (חגיגה פ"א מ"ח; תוס', שם פ"א ה"ט⁷⁴בתוספתא שם נאמר "התיר נדרים פורחין באויר", ואולי יש בדברים ביקורת על התרת הנדרים ללא הנמקה ברורה. ), אם כי בהמשך תקופת התנאים נקבעו כללים על איזה בסיס ניתן להתיר נדרים (ראו דיוננו להלן ובפ"ט מ"א ואילך). התרת נדרים נרמזת כבר בדברי פילון שהוזכרו לעיל. כאמור, בדיונו בנדרי שכנים הוא נמנע, להערכתנו במכוון, מאפשרות של התרת נדרים. אבל בקטע מ"היפוטתיקה" (7.3) הוא מזכיר התרת נדרים על ידי הכוהן בתואנה שהאל התרצה ואין צורך בתשלום הנדר. עצם אזכור הטיעון שהאל התרצה רומזת לכך שמדובר בנדרי קרבן המוגשים לאל, או במעשה צדקה דומה (הקדש, יום צום). אם כן, עצם התרת נדרים איננו חידוש שחידשו חז"ל. פילון, כמו משנת חגיגה, אינו מפרט את כללי ההיתר, עם זאת חז"ל פיתחו את התרת הנדרים לכדי מערכת הלכתית מסודרת עם סייגים וכללים. לעומת זאת, בני כתות מדבר יהודה שללו כנראה את התרת הנדרים (לעיל). חז"ל חידשו בכך שנטלו תפקיד זה על עצמם, בניגוד לפילון המעניק את התפקיד, האחריות והיוקרה לכוהן. בתהליך זה נעסוק במפורט בנספח. התרת נדרים נדונה בפ"ג מ"א והיא מבוססת על חרטת הנודר (בבלי, כא ע"ב). שם מצויים סיפורי התרה (כא ע"ב - כב ע"א). גם בעל קדמוניות המקרא רומז לאפשרות להתיר את הנדר (לעיל).

בדיוננו ראינו כי במקרים רבים שמתבקש היה להתיר בהם את הנדר אין האפשרות של התרת נדרים נזכרת, ושתיקה זו רועמת. כך, למשל, במשנה בפרק ה (מ"ו) מובא סיפור על הסתבכות של בן שהדיר את אביו. במקבילות נזכר ששמאי הזקן טיפל בכך, אך לא בדרך של התרת הנדר, אף שלפי כללי ההלכה ניתן היה להתיר את הנדר (פ"ט מ"א). הוא הדין במשניות השונות בפרק ד שבהן הנדר נמצא מזיק, אך התרתו איננה נזכרת כאפשרות הלכתית, אף על פי שבכך היו נפתרות בעיות חסרות מוצא. במהלך דיוננו מנינו עוד משניות רבות שבהן היינו מצפים לאזכור האפשרות להתרת נדרים. על כן מתבקשת המסקנה שהסדר זה, לפחות בצורה שבה פירשוהו חכמים, מאוחר לגוף הלכות נדרים. על כן אין גם בספרות החיצונית (חוץ מקדמוניות המקרא) דיונים באפשרותו של יפתח להתיר את נדרו האיום, ואילו בספרות חז"ל מצוי דיון כזה. העדות הראשונה היא מלאחר החורבן: "וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן הגולה, ומצאו בית המקדש חרב. אמר להם נחום המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים? אמרו לו לא, והתירן נחום המדי. וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר, ומשחרב בית המקדש אינו נזיר" (משנה, נזיר פ"ה מ"ד). המחלוקת ההלכתית היא האם השתנות התנאים היא עילה להתרת נדר ("פותחין בנולד"), וכפי שנראה בפירוש המשנה לא טעה נחום המדי אלא פסק כבית שמאי (פ"ט מ"ב). מכל מקום, בשלב זה עדיין התרת הנדרים מוגבלת למקרים מיוחדים ושנויה במחלוקת. מאוחר יותר היא משתלבת בהלכות הרגילות ובדיניה נחלקים חכמי דור אושא כרבי מאיר (פ"ט מ"ג), רבי אליעזר בן יעקב (פ"ג מ"א) ואחרים.

אחד המקורות הקדומים הדנים בהתר נדרים הוא המשנה בחגיגה: "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו..." (פ"א מ"ח). במשנה נמנו שמונה קובצי הלכה: א) התר נדרים; ב) שבת; ג) חגיגות; ד) מעילות; ה) דינין; ו) עבודות; ז) טהרות וטומאות; ח) העריות. במשנה נאמר: "הן הן גופי תורה", כלומר רק ארבעת המקצועות שיש להם מקרא מרובה הם גופי תורה⁷⁵ראו בפירושנו למשנה. , ואבא יוסי בן חנן מעיר כי כל קובצי ההלכות הם גופי תורה: "אילו שמונה מוקצעי תורה גופי הלכות" (תוס', שם פ"א ה"ט). אין אנו רשאים לומר אלא כי משנה ח הסודרת את תחומי ההלכה תוך בירור זיקתם ותלותם במקרא ובמדרש ההלכה הייתה בפני אבא יוסי, והיא מסוף ימי הבית או מדור יבנה. אבא חנן מאשש את היתר הנדרים, ובעל המשנה הקדומה קובע שההיתר חסר ביסוס בתורה, ואולי יש בדבריו גם ביקורת על היתר הנדרים, או על עיסוק חכמים במה שאיננו בתורה. על כל פנים, התהליך ברור. בשלב ראשון נוסד מוסד היתר נדרים על ידי הכוהנים; בשלב שני נטלו חכמים לעצמם חובה (סמכות) זו, ובשלב שלישי (או בשלב השני) גם מצאו לכך רמזים ואסמכתא בתורה. השלבים השני והשלישי התחוללו כבר בשלהי ימי הבית⁷⁶איננו יודעים אם נחום המדי היה חכם והתיר נדרים כחכם או כדיין גזרות. על תפקיד דייני הגזרות וקשריהם עם חכמים ראו פירושנו לכתובות פי"ג מ"א. .

בתלמוד הירושלמי למשנת חגיגה מובא: "תני רבי ליעזר אומר יש להן על מה שייסמכו – נשבעתי ואקיימה (תהלים קיט קו), פעמים שאינו מקיים. רבי יהושע אומר יש להן על מה שייסמכו – אשר נשבעתי באפי (שם צה יא), באפי נשבעתי חוזר אני בי"⁷⁷ירו', חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ג, ובצורה מקוטעת אף בירושלמי נדרים פ"ג ה"א, לז ע"ד; בבלי, נזיר סב ע"א. . רבי אליעזר ורבי יהושע חלוקים על משנתנו וסבורים שיש יסוד במקרא להתרת נדרים, שכן אף ה' יש שמתרצה ואינו מקיים את שבועתו, ורבי יהושע רואה את היסוד להיתר נדרים בכך שיש שאדם נודר בכעסו וניתן להתיר את הנדר כשם שהקדוש ברוך הוא מעיד על עצמו ששבועתו הייתה בכעסו – באפו⁷⁸ראו להלן פ"ט מ"א-מ"ב. . ובתוספתא שם: "מיכן היה רבי יהושע אומר צבתא בצבתא מתעבדא, צבתא קדמיתא מה הות, הא לוי בריה הוות"⁷⁹לפנינו בסוף פ"א ה"ט ובסוף עירובין (= צבת בצבת עשויה, הצבת הראשונה האם לא ברייה הייתה?), כלומר, הלכה אחת נעצבה בהלכה הקודמת אך ההלכה הראשונה הייתה ברייה, יסודה במקרא. ראו ספרי דברים, שנה, עמ' 418; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 115, והשוו אבות פ"ה מ"ו. . משנה זו הייתה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אך אין ללמוד על קדמותה מעבר לדור יבנה או סוף ימי הבית⁸⁰ראו עוד ספרי זוטא, ל ב, עמ' 325. המדרש מעניק את הזכות ל"גדולים" ולאו דווקא לזקנים, וייתכן שהוא משמר מסורת קדומה שלא חכמים הם שהתירו נדרים. במדרש ספרי, קנג, עמ' 198, מיוחס היתר נדרים ל"מומחים", ושוב לאו דווקא לחכמים. .

בזמן שהמשניות נערכו כבר הייתה התרת נדרים דרך הלכתית מקובלת, אך נראה שהלכות נדרים עוצבו כאשר פתרון התרת נדרים היה נחשב עדיין למאולץ ולמשני.

חז"ל ראו בהתרת נדרים פתרון ראוי, ואף הטיפו להרבות בו: "הידבק בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום וברח מן המיאונין..." (ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג). עם זאת, בימי התנאים עדיין נדרש שהתרת הנדר תהיה מבוססת. רבי אליעזר הציע שפותחין לאדם בכבוד אביו ואמו, וחכמים אוסרים (פ"ט מ"א). כפי שפירשנו הצעתו של רבי אליעזר מבוססת על ההנחה שאם הדבר יוביל לעקירת כל הנדרים הדבר רצוי, אך חכמים תובעים בסיס היתר ממשי יותר.

בתקופת האמוראים הקלו עוד יותר בהתרת נדרים, והשאיפה להתרתם היוותה מימוש לעמדתם השלילית כלפי עצם הנדרים. ביטוי לכך יש בסוגיית הירושלמי שחז"ל מתמודדים בה עם הטענה שהתרת נדרים עשויה (או עלולה) לגרום לחיסולם של הנדרים כאקט מחייב: "אם כן אין נדרים? לא יהו נדרים! והכתיב 'וידבר משה אל ראשי המטות', תלה הפרשה בראשי המטות שיהו מתירין את נדריהן⁸¹עד כאן סוף הציטוט של השאלה. . אם אומר את כן נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה?..." (ירו', פ"ט ה"א, מא ע"ב). התלמוד מציע לפתוח, כלומר למצוא עילה להתרת הנדר, גם בכבוד המקום. בתחילה מוסבים הדברים רק לנדר שלא לקיים מצוות, אבל בהמשך נתפס הנדר עצמו כפגיעה בכבודו של ה' ומוצעות כמה "פתיחות" שפתחו חכמים, כלומר עילות שמצאו להתרת הנדר:

• "רבי שמעון בן לקיש פתח, אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו נודר היית? לקסטורייה⁸²משל לקסטורייה, היא יחידת צבא ביוונית, והכוונה כאן לשיירה המוליכה עבדים רתומים לקולר (קורה ארוכה שבה מושחלים ראשי האסירים). כמו במשלים רבים המילה "משל" נעדרת. שהיתה עוברת, וראה קולר פנוי והכניסה את ראשה לתוכו, 'לאסור אסר על נפשו' כמה דאת אמר 'והוא אסור בזיקים'.

• רבי יונתן פתח, אילו היית יודע שהנודר כבונה במה, והמקיימו כמקריב עליו, נודר היית?...

• רבי יצחק פתח, אילו היית יודע שהנודר כילו נוטל חרב ודוקרה בליבו נודר היית?...

• רב דימי בשם רבי יצחק, לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים..." (ירו', פ"ט ה"א, מא ע"ב).

בהמשך מוצגת החובה המוטלת על החכם למצוא פתח להתרת הנדר, ואחת ההצעות היא שהחכם יקשה ויציק לנודר עד שיוכל לומר לו "אילו היית יודע דההן סבא עבד לך כן נודר היית?..."⁸³אילו היית יודע שאותו זקן יעשה לך כך היית נודר? (שם). בכל המימרות הללו התרת החכם מבוססת על שלילתו של עצם הנדר. אם בתקופת התנאים ניכרת הסתייגות מנדרים עתה היא הופכת להתנגדות של ממש, והתרת הנדרים היא אחת הדרכים לבטא התנגדות זו.

מצד שני ניכרת מגמה ממסדית, לחייב התרה מסודרת על ידי החכם. המשנה מונה נדרים שאינם תקפים (פ"ג מ"א), אך המקורות המקבילים המאוחרים יותר, בתקופה האמוראית, פירשו שנדרים אלו צריכים התרת חכם. התרה פורמלית נדרשת כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים, אך גם מחזקת את מעמדם של חכמים כמי שכל הציבור תלוי בהם. ההתרה עצמה הופכת לפשוטה יותר וכמעט אוטומטית, אך התלות הפורמלית גדֵלה וההתרה היא מונופול של חכמים.

בתקופת האמוראים עולה סדרת שיקולים ציבוריים. החשש לזלזול בנדרים, החשש שהנדר יצא לחולין ללא טיפול פורמלי נדרש וכמובן גם ההתנגדות לנדרים ולתוצאותיהם, כפי שאמרנו. באחת המשניות אף מציעים חכמים שאין נשאלים למי שלא נהג כהלכה, ומדגימים זאת בעזרת תשובות של "לך ושוב", שלא כדרכם לענות על כל שאלה הלכתית (ראו פירושנו לפ"ב מ"ה). מצד שני, נדר שידעו בו רבים קשה יותר להתרה, משום פרסומו (משנה, גיטין פ"ד מ"ז, וראו פירושנו לה). בכל אלה עולה ומודגש הפן הציבורי (מראית העין). ברוב המצוות פן זה מוצנע, ובהלכות שבת חלקו בפסיקת ההלכה שולי. חלקו גדול יותר בכלאיים⁸⁴ראו המבוא למסכת כלאים. , וכאמור גם בנדרים.

חידוש נוסף של חכמים הוא צמצום הפרת נדרים. הפרת הנדרים נזכרת במקרא, אך כבר במגילת ברית דמשק הכיתתית יש הסתייגות ממנה (לעיל). חכמים אינם מערערים על הכתוב בתורה, אך מצמצמים את הפרת הנדרים למקרים שבהם הוא סובל מהנדר, או שהאשה עצמה נפגעת ממנו חמורות (פי"א מ"א-מ"ג, וראו פירושנו להן).

בתקופה התנאית הקדומה ראינו שאדם מדיר את חברו, וודאי שמדיר את אשתו (ראו פירושנו לפ"ה מ"ה, ועוד). בדברי האמוראים נעלמת האפשרות שאדם ידיר את חברו, וגם על הדרת האישה והבן חלו הגבלות. כבר במשנה מוגבל הנדר לדברים שניתן לשאת בהם בקלות (כתובות פ"ז מ"א-מ"ד)⁸⁵ראו פירושנו לפ"א מ"א-מ"ג; פ"ג מי"א, ועוד. . כל אלו הן החלטות באותה מגמה של צמצום יכולתו של אדם להדיר את חברו ואשתו. גם המשנה הקובעת ארבעה סוגי נדרים שאין צריכים היתר חכם היא החלטה באותו כיוון, אלא שבמקרה זה צומצם ההיתר בתקופה האמוראית, לדעתנו לא כדי להרחיב את הנדרים אלא כדי להעצים את תפקיד החכם.

התרת הנדרים בוצעה כמעמד משפטי לכל דבר. ההלכה דורשת שאין להתיר נדרים מעומד אלא בישיבה פורמלית: "...ואין מורין שתויי יין, ואין מפירין נדרים לא רכובין, ולא מהלכין, ולא עומדין, אלא עטופין ויושבין" (תוס', פסחים פ"ב הט"ז). כמו כן: "אין דנין אלא מעומד, ואין מעידין אלא מעומד, ואין נישאלין לנדרים אלא מעומד, ואין מעלין לכהונה ולישראל אלא מעומד, ולא יהא מאריך פניו כנגד אחד" (תוס', סנהדרין פ"ו ה"ב, עמ' 424). ההתרה מתבצעת באמצעות תיווכו של מתורגמן, כמו בבית דין מכובד (ירו', פ"י ה"ח, מב ע"א), עם כללי טקס, בשלושה דיינים ובטלית, או לפחות בפלונס, הוא הפלום, הבגד הייצוגי המקובל בחברה הרומית (ירו', שם מב ע"ב; בבלי, עח ע"א-ע"ב) (איור 5 הפלום). במקורות אחרים הוא נזכר כפלדס⁸⁶הירושלמי המצוטט קובע שפלונס נדרש כשאין טלית, מכאן שהוא בגד. .