משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 2

הנדר במקרא

הנדר במקרא איננו מעניינו של חיבור זה העוסק בתקופה התנאית. הוא עניין לחוקרי מקרא העוסקים בו כל אחד מנקודת מבטו, ובהתאם להנחות המוקדמות של כל חוקר. ענייננו הוא רק בשאלה אחת, מה עשוי לומד התנ"ך כפשוטו להבין מהמורשת המקראית. עבור חכמים כל חלקי התנ"ך קדושים, הכתוב בתורה קדוש ומחייב יותר, אך גם דברי הנביאים ומזמורי תהילים הם קדושים. הנדר המתואר במקרא הוא עבורם תשתית רעיונית מחייבת. על כן יש להבין כיצד הבינו הם את הנדר כפשוטו, אילו משמעויות נוספות או שונות הם החדירו למונח זה, מה הם חידשו, וממה הם התעלמו.

שתי פרשיות מוקדשות לנדר במקרא. הפרשה הארוכה יותר היא בבמדבר פ"ל ועיסוקה המרכזי הוא בנדר האישה, בנעוריה בבית אביה, בבית בעלה וכשהיא עצמאית (פסוקים ב-ט-כ). הפרשה מתרכזת בהפרת הנדרים. ההיגד המרכזי המופנה אל הגבר שם הוא "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה". הפרשה השנייה, בדברים כג, כוללת שני פסוקים בלבד, אך הם מכילים יותר מידע על הנדר: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (פס' כב-כג). ממכלול הפסוקים ברור שהנדר אינו חובה וההימנעות ממנו אינה חטא, אך מי שנדר חייב לשלמו, ובמהירות. לא נאמר מהו הנדר, אך אפשר להבין שהכוונה לנדר קרבן, ולכן מי שדורש אותו הוא ריבון העולמים עצמו, שכן לו הנדר נועד. ברם, אפשר גם שהנדר יהיה על כל נושא אחר. הנדר גם כולל אפשרות של "אשר אסרה על נפשה" (במדבר ל, ו; ז; ח; ט ועוד), כלומר נדר שלא תעשה משהו, ומוזכרת לשון שבועה, לשון נדר ולשון איסר, ומשתמע שכולן מחייבות ואין ביניהן הבדל ממשי.

עד כאן המשתמע מהפרשות המרכזיות, בתורה, העוסקות בנדרים בצורת הלכות או חובות. אבל הנדר נזכר ועולה מפסוקים רבים בהקשרים פחות "הלכתיים" ויותר דתיים או חברתיים. הנדרים נזכרים עשרות פעמים בתנ"ך בהקשרים שונים. הם אינם מוגבלים לעם היהודי, גם עובדי אלילים נודרים, בעיקר למקדשיהם (ישעיהו יט כא; ירמיהו מד כה; יונה א טז ועוד). גם יעקב נדר נדר עוד הרבה לפני קבלת התורה (בראשית כח כ). ואכן, הנדרים מקובלים בכל התרבויות ובכל הדתות. ודאי היו הבדלים בין הדתות השונות, אך הרעיון שאדם מנדב מתנה לבורא עולם או מתפלל להצלתו ומבטיח "בתמורה" נדר הוא רגיל ביותר.

חלק גדול מהנדרים הם נדרים לקרבן, כתודה על הצלה, או כהבטחה עתידית אם אדם יינצל. כך, למשל, יעקב נודר אם יינצל (בראשית כח כ), ומשלם את נדרו (בראשית לה ג, אם כי בפסוק זה אין לשון נדר). אבשלום נודר נדר ומשלם אותו במזבח בחברון: "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישיב [ישוב] ישיבני ה' ירושלם ועבדתי את ה' " (שמואל ב טו ח). עבור אבשלום הייתה זו אמתלה, אך דוד מקבלה בפשטות, ומבין שלעבוד את ה' משמעו להקריב לו קרבנות בבמה בחברון. כן עושים המלחים המסיעים את יונה: בעת צרה הם נודרים שאם יינצלו יקיימו נדר כלשהו (יונה א טז). מרבית הנדרים הם קרבנות, כמו של אבשלום ויעקב הנזכרים, וכן: "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" (ויקרא ז טז); "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב כא); "מלבד שבתת ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה' " (ויקרא כג לח). "נדר" הוא, אפוא, לקרבן נדבה, והוא בבחינת קטגוריה נפרדת של קרבנות. חז"ל הבחינו בין הבאת קרבן נדבה סתם לבין הבאתו כנדר, אך אבחנה זו איננה במקרא (להלן). הנדר כקרבן חוזר פעמים רבות. כך הוא נדרו של יפתח, שכפשוטו הקריב את בתו לקרבן (שופטים יא לט), וכן "אתם ונשיכם ותדברנה בפיכם ובידיכם מלאתם לאמר, עשה נעשה את נדרינו אשר נדרנו, לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים הקים תקימנה את נדריכם ועשה תעשנה את נדריכם" (ירמיהו מד כה). הנדר הוא "לקטר למלכות שמים". כמו כן פסוקים רבים נוספים (במדבר כט לט; דברים יב ו; יב יא; יב כו; שמואל א א כא [אלקנה]).

נדר נקשר גם לפרשת ערכין; אדם נודר את ערכו: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה' " (ויקרא כז ב). נדר אחר היה החרמה של רכוש לה': "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא ב). החרמה היא מונח טכני הנע בין הבאת מתנה כספית לה' לבין השמדה מוחלטת, אך שוב הנדר נידר במסגרת תפילה להצלה. גם הנזיר הוא סוג מיוחד של נדר, וגם הוא קשור להבאת קרבנות, אך נעסוק בו במבוא למסכת נזיר.

הנדר בעולם הפגני היה מעין הבטחת תשלום עבור הצלה, ובעולם היהודי הבטחה, דומה למדי, לפחות מבחינה חיצונית, לקיום מצווה בעקבות הצלה.

בכל הפסוקים עד עתה אין ביטוי לחובה לנדור, אדרבה, הנדר הוא רצוני, והנמנע מלנדור אין עליו חטא. עם זאת, ברור שהנדר רצוי ביותר. אם זו דרך להבטיח או לבקש את חסדו של בורא עולם, הרי שוודאי שזו התנהגות ראויה ורצויה. עבור אדם דתי הפער בין חובה הלכתית להתנהגות רצויה איננו רב. הרי האדם רוצה לעשות את דבר ה', לא כחובה אלא מתוך אהבה ויראה, ואם ריבון העולמים חפץ בנדר בכלל, ובנדר קרבן בפרט, ודאי שמן הראוי לעשות כן לעתים מזומנות.

ביטוי ברור עוד יותר לחשיבות הנדר יש בספרי המקרא המאוחרים: "זבח לאלהים תודה, ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני" (תהילים נ יד-טו). פסוקים אלו באים לאחר ההדגשה שה' איננו זקוק לקרבנות ואיננו "אוכל" מהם. הנדר הוא הבאת קרבן והוא מבטיח את עזרת ה'. לא נאמר שהנודר עושה כן לבקשה ספציפית מה', אלא שמי שנודר תישמע תפילתו, ואולי ציבור שהתנהגות זו מקובלת בו יזכה לישועה. כמו כן: "נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו, יבילו שי למורא" (תהילים עו יב). אמנם אין כאן קריאה לנדור אלא דרישה שלא להשהות את תשלום הנדר, אך משתמע בבירור שנדר הוא התנהגות ראויה, ומדובר בנדר קרבן.

הזונה, עמוסת החטאים, מתפארת: "זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי" (משלי ז יד). בעיניה ובעיני החברה נדר קרבן הוא זכות דתית, והמחבר מסתייג ממנה לא בגלל התנגדותו לעצם הנדר אלא בשל התנגדותו למכלול התנהגותה, והעדפתו כללי התנהגות צנועים יותר מאשר קרבן נדבה. לעומת זאת בקהלת אין ביטוי של הערכה לעצם הנדר, אלא רק תביעה לא לאחר לשלמו: "כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדר שלם. טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה ג-ד).

לסיכום, הנדר הוא בעיקרו בין האדם לבורא עולם. עיקרו הבאת קרבן או מתנה אחרת למקדש, כמעשה צדקה, או במסגרת תפילה להצלה, או כתודה על הצלה בין אם קדם הנדר להצלה בין אם הוא כתודה בלבד. הנדר איננו חובה, אך הוא ראוי ורצוי, והחובה היחידה בו היא לא לאחר לשלמו.