משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 3

הנדר בספרות חז"ל ובתקופתה¹מן הראוי היה להתחיל את הסקירה בימי בית שני, אלא שכפי שנראה להלן האבחנות שבימי בית שני הן עמומות, והופכות לברורות רק בתקופה המאוחרת יותר. על כן מצאנו לנכון לפתוח את דיוננו בתקופה המאוחרת שהתמונה בה ברורה יותר.

לפני חז"ל עמדו פסוקי המקרא, והם נתפסו כמחייבים, אך גם כנתונים לפרשנות בכלל ולפרשנות יוצרת בפרט. מסכת נדרים עוסקת, כמעט כולה, בנדרים שאין להם זיקה למקדש. הנדרים האופייניים הם נדרי שכנים: "מודר אני ממך" (פ"א מ"א); "לא אוכל לך" (פ"א מ"ג) וכיוצא באלו. נזכרים נדרי הבאי ונדרי זירוזין (פ"ג מ"א), וכולם במסגרת שיח בין שכנים. נדר אונסין, למשל, הוא נדר של מי שנדר שיבוא לסעודה ונמנע ממנו להגיע לסעודה (פ"ג מ"ג); נדר הנאה מאחר, משחורי ראש (פ"ג מ"ה) או משובתי שבת (שם מ"ד), מודר הנאה מחברו (פ"ד מ"א) ונדרים רבים דומים. נזכרים גם נדרים העוסקים במצוות, אך לא נדר לבצע מצווה אלא להימנע ממנה: קונם סוכה שאני עושה (פ"ב מ"ב). קבוצה חשובה היא של נדרים בין איש לאשתו, כהרי את עליי כאמא (פ"ב מ"א), או נדר שלא אתחתן עם פלונית שהיא כעורה (פ"ט מ"י). הנדרים ה"ראויים" והטובים, ובעיקר נדרי המקדש, הנדר שנודר אדם בתפילתו – כל אלו אינם נזכרים במסכת נדרים. גם במסכתות אחרות רוב הנדרים הם נדרי השכנים, כגון "הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה" (משנה, עירובין פ"ג מ"א). הנדר הוא שלא יאכל מזון כלשהו, "והנודר מן הדלועין אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד" (תוס', כלאים פ"א ה"ו), או המדיר את אשתו מתשמיש המיטה (משנה, כתובות פ"ה מ"ו; עדיות פ"ד מ"י), מליהנות לו (משנה, כתובות פ"ז מ"א), שלא תתקשט (פ"ז מ"ג) או שלא תלך לבית אביה (שם מ"ד).

הנדרים ה"טובים" או ה"ראויים" נדונים במסכתות אחרות. במסכת נזיר, נדרי נזירות; במסכת ערכין, נדרים בסגנון "ערכי עלי" (תרומת כסף למקדש), ונדרי קרבנות נידונים במפוזר במסכתות קודשים. מעניין שאין דיון של ממש בנדר ראוי לצדקה בבית הכנסת; כפי שנראה להלן חכמים רצו ועודדו תרומות כאלה, אך הסתייגו משימוש בלשון "נדר" אף על פי שהשימוש בהתחייבות מסוג זה עשויה הייתה לקדם את גביית הכספים.

נדרי ההבאי שבמסכת צמחו מתוך המשפחה והשוק, אך אין בהם גדלות נפש של רצון לעשות את רצון הבורא. הנדרים ה"קלסיים" של אדם הנתון במצוקה, משווע לעזרה ומבטיח תרומה אינם נזכרים במשנת נדרים, ואף רוב הנדרים במקבילות התנאיות והאמוראיות מתייחסים לנדרים מעין אלו שאין להם ערך דתי.

חכמים הבחינו בבירור בין נדר למתנה למקדש ובין ערכין, והפרידו כליל בין שני מונחים אלו: "מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר נותן את הדמים, אם נדבה נותן את טובתו" (משנה, ערכין פ"ח מ"ז). הנדבה והנדר הם מושגים שונים, ויש ביניהם גם הבדלים טכניים הלכתיים, כפי שנעלה בפירושנו למשנה זו. נדר של קרבן איננו זהה גם ל"נדבה" של קרבן. הנדבה היא הבטחה לקרבן, היא מחייבת, אבל איננה נדר. "איזהו נדר האומר 'הרי עלי עולה'. ואיזהו נדבה האומר 'הרי זו עולה'. מה בין נדרים לנדבות? אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייבים באחריותם ונדבות מתו או נגנבו אין חייבים באחריותן" (משנה, קנים פ"א מ"א). ההבדל הוא טכני. בלשון נדר אפשר לנדור להבאת קרבן, אך יש לכך דינים הלכתיים שונים מנדבה. עם זאת, המשנה בקנים מעידה שהיו גם נדרים להבאת קרבן, אבל אלו נזכרים כאמור רק בהקשרים אחרים, ולא במשנת נדרים עצמה.

כן קובע התלמוד: " 'כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה', ויש נדר קרוי נדבה? אלא לחייב על כל נדר ונדר, ועל כל נדבה ונדבה. אי זהו נדר שאמרו? האומר הרי עלי עולה. אי זהו נדבה שאמרו? האומר הרי זו עולה" (ירו', ראש השנה פ"א ה"א, נו ע"ג), וכן יוצא ממקורות רבים נוספים²"מה ת"ל מוצא שפתך תשמר ועשיתה זה המהרהר בלב וגומר בפה: 'נדר לה' נדר' אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה" (מדרש תנאים לדברים, כג כד), וראו בבלי, זבחים ב ע"א; מנחות ב ע"א; צא ע"ב. .

עם זאת יש בספרות חז"ל גם ביטוי לנדרים אחרים. בהקשרים העוסקים במקדש או בפסוקי התורה ומקשרים את הנדר עם הנדבה נעשה שימוש במונח "נדר"³כגון משנה, שקלים פ"א מ"ה; סוכה פ"ה מ"ז; חגיגה פ"א מ"ד; מנחות פי"ב מ"ב; ערכין פ"ד מ"ב ופ"ה מ"ד; קנים פ"ג מ"ו, ורבים אחרים. . זאת ועוד; גם אם הבחינו חכמים בין סתם נתינה כנדבה או כערכין ובין נדר, הרי שגם הנדר הוא נתינה למקדש, אם כי ללא מסגרת הלכתית כה מחייבת בפרטיה. גם בהקשר לנזירות נזכר הנדר, "נדר בנזיר", וזה שוב שימוש לשון בעקבות המקרא (כגון עדיות פ"ד מי"א; תוס', נדרים פ"א ה"א). מבחינה מעשית נדר הוא אכן קרבן נדבה, כפי שהמקרא קובע בפשטות, אבל חכמים מנסים להרחיק בין השניים. ההבדל הוא טכני, הוא מתבטא בסגנון, ותוצאתו הבדל בצורת התשלום, אך למעשה הם היינו הך, אלא שחכמים מבדילים ביניהם בצורה מלאכותית. הדמיון משתמע מאזכורי אגב, כגון "מנין לרבות את התמורות ואת הוולדות? תלמוד לומר 'נדר', אם נדר אם נדבה, מנין לרבות את הבכור ואת המעשר תלמוד לומר אם זבח" (ספרא צו, פרק יב ה"ו, לה ע"ג-ע"ד). אם כן, הבאת הקרבן היא נדר או נדבה ואין הבדל בין השניים.

בפועל, המונח "נדב" הוא אחד מלשונות הנדר (פ"א מ"א), וההפרדה בין השניים מלאכותית. דווקא המלאכותיות והקושי מעידים על מגמתם של חכמים. כמובן אין בדברי חכמים רמז להסתייגות מהבאת קרבנות נדבה למקדש, אדרבה, גם הם רצו שהמקדש לא יהא שמם.

עם זאת, נזכרים גם מעט נדרים שהם לשם שמים ולא במסגרת יחסי שכנות ותחומים ארציים דומים, כגון הדיון על ילדים קטנים שהקדישו או נדרו: "...אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש" (משנה, נדה פ"ה מ"ו). הניסוח המצמיד הקדש לנדר מעיד כי מדובר בנדר לשם שמים. כמו כן בתוספתא למשנה זו: "הבן והבת אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו, נדריהם נדרין הקדישן הקדש. מעשה ברבי חנניה בן חנניה שהדירו אביו בנזיר" (נידה פ"ה הט"ו, עמ' 646). המדרש מספר על מקרה כזה: " 'כי תדור נדר לה' ' ביודעה לשם מי הוא נודרת פרט לקטנה. מכאן אמרו תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. בזמן שאומרים אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש. תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ותינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בזמן שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, ולשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש. מעשה בתינוק אחד שבא לפני רבי עקיבא. אמר לו רבי הקדשתי קרדומי. אמר לו בני שמא לחמה וללבנה הקדשת? אמר לו רבי אל תתיגע לא הקדשתי אלא למי שברא את אלה א"ל צא בני נדריך נדרים" (ספרי זוטא, ל ד, עמ' 326). המדובר בהקדשת קרדום לשם שמים, והוא מכונה "נדר"⁴לרקע של תרומת קרדום ראו פרידהיים, קרדום. .

כמו כן: " 'איש כי ידור נדר', יכול שנדר שיש בו הקדש לשם או נדר שאין בו הקדש לשם? תלמוד לומר לה' נדר שיש בו הקדש לשם" (ספרי זוטא, ל ג, עמ' 325), וכן: "גוי שהקדיש קורה לבית הכנסת וכתוב עליו לשם, בודקין אותו, אם אמר לשם הקדש נדרתי, גונזין אותו. ואם אמר לשום בית הכנסת נדרתי, גוררין מקום השם וגונזין אותו ומשתמשין במותר" (תוס', מגילה פ"ב הט"ז). אבל במקבילה (בבלי, ערכין ו ע"ב) נעדר השימוש במונח "נדר". התנא משתמש במונח "הקדיש" אבל מתכוון בעצם לנדר.

כמו כן במסורת אחרת: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך רבי יהושע בן לוי פתר קריא באלו שפוסקים צדקה ברבים ואין נותנין"⁵ויקרא רבה, טז ה, ה, עמ' שנו-שנז; מדרש תהילים, נב א, עמ' 282; קהלת רבה, ה ג, ועוד. . הדרשן מפרש את הפסוק בקהלת: "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (ה ד-ה). הפסוק מדבר במפורש בנדר, וכך הבינוהו חז"ל (בבלי, שבת לב ע"א), ברם במדרש שציטטנו הוא מורחב גם על כל הבטחה. למעשה משמע ממנו שכל "פסיקה" היא בבחינת נדר. הפסיקה היא מדרכי איסוף הצדקה בבית הכנסת למטרות שונות, ומשמע שהן נדרים⁶למונח ה"פסיקה" ראו ספראי, הקהילה, עמ' 317-312. . עם זאת, אין זה מקרה שבכל המקורות העוסקים בפסיקה לא נזכר המונח "נדר" במפורש, וכן אין הוא מופיע בכתובות העבריות בארץ ישראל (להלן). הבבלי מצטט ברייתא שנאמר בה "נדר צדקה" (ערכין ו ע"א), אך בכל יתר המקורות הרבים העוסקים בהקדש, בצדקה ובפסיקה אין המונח "נדר" מופיע. כך גם נבין את הסברו של המדרש שאפילו הנדר של יעקב לא היה נדר על תנאי אלא התחייבות לכל דבר (ספרי דברים, לא, עמ' 52).

מקור אחר משיח לפי תומו על נדר לצום מתוך יראת שמים: "זה הכלל כל שנדרו קודם לגזרתנו תבטל גזרתנו מפני נדרו. וכל שגזרתנו קודמת לנדרו, יבטל נדרו מפני גזרתנו" (סכוליון למגילת תענית לכ"ח אדר). הגזרה היא ההחלטה לחגוג יום חג, והנדר הוא החלטה אישית לצום. הנדרים נזכרים מעט בכתובות, כפי שנעלה להלן.

התמונה המשתקפת ממקורות חז"ל ברורה. "נדר" הוא מינוח הלכתי מדוקדק. בפועל, בימי חכמים הם מדברים כמעט רק על נדרים של הבל, נדרי הקנטה וסירוב שרקעם החצר המעורבת, יחסי שכנות גרועים או טובים, ושאר הבלי העולם הזה. נדרים לשם שמים נזכרים רק בהקשר לקרבנות, בעקבות פסוקי המקרא. מבחינה מעשית כל הקדש לשם שמים וכל תרומה לצדקה או לבית כנסת הם נדר, אבל מבחינה פורמלית אין הם מכונים "נדרים". הנדר נזכר מאות, ואולי אלפי פעמים במקורות, ואת אותם מקורות ספורים שאינם עוסקים בנדרי הבל ציטטנו, והם נעלמים בים העדויות האחרות. נראה שעורכי החיבורים השונים בספרות חז"ל הקפידו על המינוח. המונח "נדר" יוחד לנדרי הבל, אף על פי שבחברה ובפועל גם מתנות לשם שמים היו נדרים לכל דבר ועניין. הם החילו את ההלכות המחייבות לשלם את הנדר על הבטחות לצדקה והקדש, אך בדברם על "נדרים" הם מתכוונים לנדרי ההבל. קל היה להם לבצע שינוי זה שכן המקדש כבר חרב, ונדרים לקרבן נדבה ולנזיר לא היו כבר מעשיים. אפשר שהם רצו להשאיר את הנדר הקדוש לתחומי המקדש, וסירבו לראות במתנות לקהילה "נדר" אמִתי. כך רוקנו את הנדר מתוכנו הנעלה כדרך לעבודת ה', והשאירו את הפן הרדוד של הנדר.