משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 4

נדרו של יפתח

נפתח בנדרו של יפתח. הדיון בו מחבר את המקרא, את ספרות חז"ל ואת הספרות החוץ בית מדרשית מימי בית שני.

במקרא מהדהד נדרו של יפתח: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי... והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים יא לא). מבחינה משפטית לנדר כזה קוראים חכמים "חרם", אף שהמקרא משתמש במונח "נדר". מכל מקום, יפתח ראה עצמו מחויב לקיים את נדרו (שם לה-לז), אף שהמקרא עצמו מבטא הסתייגות מהנדר. בספרות המשנה והתלמוד ברור ש"נדר" כזה תקף, אף שמן הראוי היה שלא לנדור אותו⁷קדמוניות המקרא, פרק מ; ספרי דברים, קמח, עמ' 203; בבלי, תענית ד ע"א, ועוד. , אם כי מדרש אחד דן בנושא מהיבט הלכתי: "יפתח שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה שלא כהוגן... רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב, ריש לקיש אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב, דתנינן 'אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אילו עולה לא אמר כלום, הרי אילו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה' (משנה, תמורה פ"ה מ"ו)" (בראשית רבה, ס ג, עמ' 642); "ולא היה שם פינחס שהיה מתיר לו את נדרו?" (ויקרא רבה, לז ד, עמ' תתסו-תתסז). הפרשנות היא אגדית, אך מבוססת על הרקע ההלכתי כפי שתיארוהו חכמים. אין כאן פרשנות שמדובר בחרם, אלא בנדר בהמה. מצד אחד נאמר שהנדר לא היה תקף, ומצד שני שהיה צורך בהתרתו על ידי חכם (פנחס). דומה שהצורך בהתרת חכם הוא רק הצורך של הדרשן לפתח את ההיגד המוסרי, שהרי מבחינה הלכתית זה נדר טעות שאיננו צריך התרה⁸המסר החברתי הוא נגד ההתנשאות של החכם מצד אחד, ושל המנהיג מצד שני. החכם הוא פנחס הכהן, וספק אם הדברים מכוונים נגד חכמים או נגד כוהנים. . ודאי שלאגדה מסר חברתי שלא כאן המקום לפרטו, ומסר זה חשוב היה לחכמים יותר מהרקע ההלכתי ה"טכני". מכל מקום, בהקשר המקראי מעשהו של יפתח ברור והוא ברוח הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז כט), אך חז"ל לא צירפו את שני הפסוקים, ואת הפסוק בספר ויקרא הסבו לעניין חייבי מיתות בבית דין⁹תוס', פ"ד הל"ד, עמ' 549; מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין פ"י, עמ' 286-285; להלן פ"א מ"ג, ומקבילות רבות. .

לעומת זאת בקדמוניות המקרא ל"פסידו-פילון"¹⁰קדמוניות המקרא, לט יא; מ א-ג. ברור שהנדר היה תקף לכל דבר. עם זאת, המחבר אומר: "ויחשוב עליה ה' בלילה ויאמר הנה עתה חסמתי לשון חכמי עמי בדור הזה למען לא יוכלו להשיב לבת יפתח על דברה ולא תופר עצתי אשר חשבתי..." (מ ד). לדעת המחבר בת יפתח הייתה זו שיצאה ראשונה מבית אביה כעונש על הנדר הבלתי ראוי של יפתח. בת יפתח קיבלה עליה את הדין לפני חכמי דורה, והמחבר רומז לכך שאפשר היה לבטל את הנדר. פנייה אל הזקנים מתוארת גם בשמות רבה, טו ד, ובמדרש אגדה לבובר (ויקרא כז יב) דורש הדרשן שבת יפתח באה אל הסנהדרין "ולא מצאו פתח להתיר נדרו של יפתח, שהיה רש בתורה. והקב"ה העלים ממנו את ההלכה מהם כדי שלא יתירו את נדרו, ועלה ושחטה לפני הקב"ה". מסורת זו דומה לדברים שבקדמוניות המקרא. עצם הפנייה לזקנים היא כמובן דרכם של חכמים לשלב עצמם בתפקידי מפתח. יוספוס מספר אף הוא על הנדר ואינו מטיל ספק בחובה לקיימו, אם כי גם לדעתו הקרבת קרבן אדם היא מעשה פסול¹¹קד', ה 266-164. . הוא אינו מזכיר פנייה לחכמים לבטל את הנדר ואינו מזכיר אפשרות של התרת הנדר, ונדגיש זאת בפירושנו להלן בפרק ט בדיון על התרת נדרים.