משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · מבוא · מיקום 5

הנדר בספרות בית שני

הנדרים נזכרים רבות בספרות בית שני, יותר מתופעות דתיות אחרות. קרוב לוודאי שיש בכך עדות לתפוצתן.

בברית החדשה נזכר הנדר בשתי פרשות. באחת מדובר בנדר בלשון קרבן, "לבל יהנה האב ממני"¹²מתי טו 6-5; מרקוס ז 13-1. . אנו נדון במינוח זה בפירושנו להלן (פ"א מ"א; פ"ב מ"ב ופ"ה מ"ו), ונראה שהטענות המועלות שם מצויות בתווך בין הגישות השונות בספרות חז"ל. מכל מקום, לענייננו חשוב שהנדר היה שלא יאכלו ההורים (האב או האם) מרכושו של הנודר. הפרשה השנייה עוסקת בלשונות נדר, ועסקנו בה במשנה המקבילה לה¹³מתי כג 22-16; פירושנו לפ"א מ"ג. .

פילון מקדיש דיון ארוך לנדרים ולשבועות, ואין הוא מבדיל בין השניים. דיונו מלא בפרטים שונים שלא נרחיב בהם, ונתמקד בפרטים החשובים לדיוננו (על החוקים, ב 29-2). פילון מבחין בין שלושה סוגי שבועות-נדרים. הראשון הוא שבועות "טובות" וראויות, סוג שני הוא השבועות לעשות עוול (15-12), בלשון חז"ל "נשבע לעבור על המצוות" או "נשבע על איסור". לפי פילון אין לקיים נדר או שבועה כאלו, אם כי לא ברור מדבריו האם הנדר בטל או שמא הנדר קיים ועל הנודר להפר את נדרו ולבקש כפרה (להביא קרבן) על חטאו. בספרות חז"ל זה ההבדל בין שבועה לנדר (נדרים פ"ב מ"ב, וראו פירושנו לה). הסוג השלישי הוא נדרי שכנים. הוא מדבר בגנותם של נדרי שכנים הנעשים ממניעים פסולים ומתועבים של "שנאת אדם מופרזת... ומאשרים בשבועה את אכזריות לבם. והם מצהירים שלא יקבלו את פלוני או אלמוני לשולחנם...". פילון מגנה אותם בכל פה, אף שהם תופסים ומחייבים. ההבדל בין פילון לחז"ל הוא שפילון איננו מכיר בהתרת הנדר, וכל מה שיש בידו להציע הוא "לכפר פני אלוהים בתפילות ובקרבנות כדי שימצאו טיפול לחולי נפשם"¹⁴על המצוות, ב 17. . פילון מדגיש שאין כפרה לבקשה כזאת, כלומר אין אפשרות של התרה כללית של הנדר ועקירתו, ברם בהמשך הוא מאפשר התרת נדרים מוגבלת (כפי שנעלה להלן).

פילון מדבר על נדרי גברים ונשים גם בחיבורו היפוטתיקה (7.3). בנדרי גברים הוא מדבר על הקדש לה' אך גם על מי שנדר ממזונה של אשתו, אבל שוב מדובר במי שהקדיש את מזונותיה של אשתו לשמים. פילון מדבר באופן כללי ביותר על אפשרות של התרת הנדר בידי בעל הסמכות הדתית העליונה שבדור, ומתייחס בכך אל הכוהן. אמנם דרכי ההתרה אינן ברורות: הכוהן "דוחה את הנדר משום שהאל התרצה כבר". הנדר הוא, אפוא, בעיקר נדר של הקדש לשמים, אך גם רמז לכך שיש גם נדר במסגרת המשפחה שלא ייהנה ממזונה של האישה, או מפרי ידיה.

יוספוס אינו מקדיש לנדרים דיון משמעותי. הוא מדווח על נדריהם של יעקב ושל יפתח בפשטות, ומשתמע שפשוט הוא שנדר הוא לקרבן ויש לקיימו¹⁵קד', א 284; 341; ה 265-264. . דיונו זה אינו מוסיף הרבה לדיוננו.

במגילת דמשק המשקפת את עולמם של כתות מדבר יהודה מצויים פסוקים בודדים העוסקים בנדר¹⁶מגילת דמשק, דף 16. : "ואשר אמר מוצא שפתיך תשמור להקים כל שבועת אסר אשר יקום (יקים) איש על נפשו לעשות דבר מן התורה עד מחיר מות אל יפדהו". מהדורה אחרת של אותם פסוקים היא: "כל אשר יקים איש על נפשו לסור את התורה עד מחיר מות אל יפדהו". לפי שני הנוסחים את הנדר יש לקיים ואין בהם אזכור של התרת נדרים, ואולי יש אף התנגדות לה: "עד מחיר מות – אל יפדהו". אין בדברים הבהרה על איזה סוג נדר מדובר. מצד שני, ההעמדה החריפה "עד מחיר מות" מלמדת אולי שהמחברים הכירו חוגים שבהם הכירו באפשרות של התרת נדרים.

המשך הכתוב במגילת דמשק הוא: "על שבועת האשה אשר אמר לאישה להניא את שבועתה, אל יניא איש שבועה אשר לא ידענה, ואל יקימנה. וכן המשפט לאביה על משפט הנדבות... אל יקדש איש מאכל פיהו לאל, כי הוא אשר אמר איש אל רעהו יצדו חרם. ואל יקדש איש מכל... ואם משדה אחזתו". המילים קטועות, אך משתמעות שתי מסקנות עיקריות. האחת היא שאין הפרת נדרת על ידי הבעל או האישה ללא ידיעת הנדר, וזאת מתוך התנגדות להפרה למפרע (ראו להלן פ"י מ"ד ומ"ז). עוד אפשר להבין שהאיסיים מתנגדים לכך שאדם יקדיש את מאכל פיו. שתי אפשרויות להבנת המשפט. האחת שיש בו התנגדות לנדר המונע צריכה חיונית, והאחרת שיש בו התנגדות לנדרי שכנים, כגון "נדר שאיני אוכל מזון כלשהו" או נדרים דומים. אם כן, הרי שהתנגדות כזאת עולה בקנה אחד עם רצונם של חכמים, כפי שנראה להלן. אלא שחכמים הסתפקו בביטוי של מורת רוח, ואילו האיסיים התנגדו לכך בפירוש, אם כי לא נאמר שנדר כזה איננו תקף. שוב, האיסור על נדר כזה מלמד שהתופעה הייתה מוכרת, כפי שגם עולה מספרות חכמים. אם כן, לבני הכת עמדות שונות מאלו של הפרושים ביחס לקיום הנדרים, אבל אצל שניהם עולה אותה מציאות של נדרי הבאי, ושל התרת נדרים. שתי התנועות מסתייגות מנדרי הבאי, אבל חכמים מגיבים כממסד שאיננו יכול לעצור ולמנוע תופעה חברתית-דתית ואילו בני הכת כותבים מעמדה של אופוזיציה הרשאית ורוצה לבטא את עמדותיה במלוא התקיפות¹⁷התנגדות לנדרים עשויה להלום את התנגדותם המיוחדת של בני הכתות לשבועת שקר ולשבועת אמת. .

אם כן, גם בספרות בית שני יש התייחסות לשני סוגי נדרים, האחד נדר לקרבן, והוא רצוי וראוי, והאחר הוא מה שכינינו "נדרי שכנים" או נדרי הבל. לאלה יש התנגדות או הסתייגות גם אצל פילון וגם בספרות הכיתתית. בספרות בית שני הנדר המקראי (נדר הקרבן) תופס מקום חשוב יותר מבספרות חז"ל, ואפשר לומר שהוא הנדר העיקרי, כמו במקרא. גם בספרות חז"ל הקדומה תופס הנדר המקדשי מקום איתן יותר. הדבר בא לידי ביטוי בהלכות מקדש. אמנם חלק גדול מהלכות אלו נערכו ונוסחו בתקופת התנאים אבל הן קשורות יותר לעולם המקדש, וחלקן מן הסתם גם קדום, או שיסודן בנוהגים קדומים. כך, למשל, המסורת: "כנדבת כשרין רבי יהודה אומר נדר בנזיר, שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות, שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן, היו מתנדבין נזירות בשביל שיביאו קרבן. רבן שמעון בן גמליאל אומר כנדבת כשרין לא נדר בנזיר, שחסידים הראשונים לא היו מתנדבין נזירות, שאם ירצה להביא עולה יביא שלמים, יביא תודה, וארבעה מיני לחמה יביא. לא היו מתנדבין נזירות, מפני שהן צריכין כפרה, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (תוס', פ"א ה"א). נדרי כשרים הם נדר בנזיר של חסידים ראשונים, ורבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר שגם הם לא נדרו אלא הביאו קרבן כנדבה ולא כנדר. שניהם משקפים את יחסם המיוחד של החסידים למקדש, ואת רצונם להביא קרבן יום יום¹⁸ליחסם של החסידים הראשונים להבאת קרבנות נדבה וחובה למקדש ראו גם משנה, כריתות פ"ו מ"ג; תוס', פאה פ"ג ה"ח; קהלת רבה, א ד, וראו פירושנו לפ"א מ"ג. .