משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · פרק 11 · משנה 3

נדרה האישה: קונם שני נהנה לבריות – בכמה עדי נוסח²⁰ב, ט, ל, נ, פ1, ת, ז. תוקן ל"נהנית", בלשון נקבה, או לצורת נקבה אחרת. רוב עדי הנוסח משקפים כנראה את הנוסח המקורי שלא הקפיד על האבחנה בין זכר לנקבה. הנוסח ה"זכרי" נגרר מההמשך העוסק בבעל.

אינו יכול להפר – כך לפי כל הדעות. אין בכך עינוי נפש (שלו), והנדר בינה לבין אחרים. ניכר שכאן המשנה מחווה דעתה ש"עינוי נפש" הוא עינוי נפש שלו ולא שלה, כפי שהערנו במשנה א. במשנה האחרונה נחזור ונדון בנדר זה.

ויכולה היא ליהנות בלקט ובשכחה ובפאה – אמנם יש בכך הנאה מהזולת, אך לפי תפיסתה של המשנה מתנות עניים אינן מתנה של בעל הבית לעני אלא חובה של בעל הבית לבורא עולם, ונדר אינו עוקר מצווה, כלומר הנודר שלא יעשה מצווה (או שלא יעשו אחרים מצווה) אין נדרו תקף (לעיל פ"ב מ"ב).

ובהבקר – מילה אחרונה זו חסרה בכל עדי הנוסח.

קונם כהנים ולווים נהנים לי – הנדר הוא שלא ייהנו כוהנים ולוויים ממנו. כאן אין מדובר בהכרח על נדרי אישה. אדרבה, בדרך כלל אין לה קרקע ורק הבעל יכול לנדור נדרים כאלה. אמנם יש במסורות חז"ל עדויות לנשים בעלות קרקע, אך במקרה זה פשוט יותר לפרש שהמדובר בבעל, והדין נגרר לכאן אגב אזכור לקט, שכחה ופאה.

יטלו על כורחו – הנדר אינו תקף משתי סיבות. ראשית יש כאן נדר על מה שכתוב בתורה, ונדר כזה בטל. מעבר לכך, כפי שראינו קודם מתנות עניים אינן נתפסות כמתנה של הבעל לכוהן או לעני אלא כמילוי מצווה, והנהנה ממנה נהנה מחסדי הבורא ולא ממתנת בשר ודם. הביטוי "יטלו בעל כרחו" הוא ציורי, בפועל לא היה אפשר לכפות הפרשת מתנות עניים, על כן גם לא כפו על הפרשת מעשר ראשון. כוונת המשפט שהנדר בטל, וראו להלן.

כהנים אלו ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים – ההלכה במשנה חושפת את הנתון שבכל זאת מתנות עניים הן נתינה של הבעל ונחשבות להנאה שאפשר לנדור ממנה. אלא שבשני המקרים הקודמים עקר הנדר מצווה או זכות ואינו תקף, אך אם ניתן גם לשמור על הנדר וגם למלא את מצוות מתנות עניים – יש לשמור על הנדר.

הנאה מקיום מצוות

המשנה, כמות שהיא לפנינו, אינה קשורה למעשה למשניות הקודמות. עיקר עיסוקה בשאלה האם הנדר חל על מתנות עניים, ושאלה זו אינה קשורה לנושא שהפרק דן בו. אבל הרישא מהווה את חוליית הקישור. הנדר שלא תיהנה מאחרים בא להדגים את הכלל שנדרים שאינם בינו לבינה אינו יכול להפר. כפי שטענו במשנה א רק בתוספתא נזכר הכלל במפורש. עם זאת, משנתנו מוכיחה שאכן יש לפרש את המשנה בהתאם לתוספתא, ואכן הכלל שנדרים שבינה לבין אחרים אינו יכול להפר מקובל גם על המשנה. בסוף הפרק נחזור למשנתנו.

בתלמוד הבבלי מובאים דברי שמואל משמו של רבי לוי²¹הוא רבי לוי בר סיסי, מתלמידי רבי יהודה הנשיא שגלה לבבל לאחר שלא התמנה לראש בית המדרש בארץ ישראל. : "כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר. אבל הנאת פלוני עלי מפר" (פב ע"א). מימרה זו כפשוטה משקפת מסורת ארץ-ישראלית החולקת על משנתנו, ונשוב לכך במשנה הבאה. שמואל הוא אמורא, ובדרך כלל לא חלקו אמוראי בבל על משניות. לרב, שחי בתקופת הביניים שבין תנאים לאמוראים, הוענקה ה"זכות" לחלוק: "רב תנא הוא ופליג" (בבלי, עירובין נ ע"ב ועוד). ברם, כל זה להלכה. אמוראי ארץ ישראל, ובעיקר רבי יוחנן, התירו לעצמם לחלוק על משניות, וכן נוהג לעתים שמואל, כנראה בשמה של מסורת קדומה שבידו (ארץ-ישראלית או בבלית). עם זאת אין זו מחלוקת מלאה, אלא רק הבדלי ניסוח. גם משנתנו (מ"ד להלן) והתוספתא שהבאנו מסכימים שנדר כזה אין להפר, אלא ששמואל מנסח זאת בצורה קטגורית וכללית הרבה יותר. בדבריו של שמואל ניכרת נסיגה מהמהפכה של חז"ל שצמצמה את זכות ההפרה.

בתוספתא שנינו: "קונם שני נהנה לבריות, אין יכול להפר. יכולה להנות בלקט, בשכחה, ובפיאה, ובמעשר עני" (פ"ז ה"ד). המשנה אינה מזכירה מעשר רגיל שכן בפועל היו רבים שלא הפרישו אותו. עם זאת, בדרך כלל הפריש רוב הציבור מעשר עני, והדבר משתקף ברשימה שבתוספתא. ייתכן שמסיבה זו (שהיה מיעוט גדול שלא הפריש מעשר עני) נעדר מעשר עני מהמשנה²²ראו המבוא למסכת מעשרות שבו נדון נושא זה של הפרשת מעשר עני בפועל, ופירושנו לדמאי פ"ד מ"ג. .

הירושלמי הכיר את הברייתא שבתוספתא (כנראה לא מתוך התוספתא אלא מאוסף ברייתות אחר). כן שנינו: " 'קונם שאיני נהנה לבריות' כול', אמר רבי יוחנן, כיני מתניתא, 'ויכולה היא ליהנות בלקט, בשכחה ובפיאה'. תני ובמעשר עני, לית כאן מעשר עני. מעשר עני ניתן בזכייה, ואילו בעזיבה" (ירו', מב ע"ג; פאה פ"ה ה"ד, יט ע"ד). אם כן, ההבדל בין התוספתא למשנה אינו מקרי, אלא הוא מחלוקת תנאים. לפי המשנה אין היא רשאית ליהנות ממעשר עני משום שמעשר עני ניתן על ידי הבעל לעני, וזו בבחינת הנאה. לעומת זאת לקט, שכחה ופאה הבעל משאיר בשדה ואינו נותן אותם בעצמו. כידוע השתדלה ההלכה שהבעל לא יהיה מעורב בחלוקת הפאה ככל האפשר²³ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א-מ"ג. , על כן אין הפאה והלקט כנתינת מעשר עני. אבל הירושלמי מכיר גם "תני" שגם ממעשר עני היא יכולה ליהנות, וזאת התוספתא שלנו. אבל הבבלי הבין ששורש המחלוקת הוא בשאלה האם נהוג להפריש מעשר עני²⁴זו המשנה בדמאי פ"ד מ"ג, וכפי שפירשנוה שם המחלוקת היא האם בפועל מפרישים מעשר עני או שרבים השתמטו ממצווה זו כמו מהפרשת מעשר ראשון. רבי יוחנן מוצג כבעל המימרה, וכאילו אינה ברייתא. אבל בהמשך מתברר ששתי נוסחאותיה של המימרה מוצגות בלשון "תני" המאפיינת גרסאות שונות של ברייתא או משנה. נמצאנו למדים שאכן מימרתו של רבי יוחנן היא ברייתא, אלא שהתלמוד לא הקפיד להביאה כציטוט (בניגוד לבבלי המקפיד על כך). ואכן, מאות מימרות אחרות בירושלמי מוצגות כדברי אמוראים, והן נמצאות בתוספתא כברייתות. הנושא מחייב בירור נרחב שלא כאן מקומו. .

מכל מקום, משנתנו משקפת תמונת מצב רֵאלית שנוצרו בה יחסי גומלין בין בעל הקרקע והכוהנים (או הלוויים), ונתינת המעשרות נתפסת כטובת הנאה של הבעל לכוהנים, וממילא יש בכך גם רמז להדדיות. בדרך כלל התנגדו חכמים ליצירת מערכת של טובות הנאה בין בעל הבית המפריש את התרומות או המעשרות לבין הכוהן, אבל מבין השיטים אנו שומעים על הסדרים חברתיים שיש בהם אפשרות לטובת הנאה מעין זאת. מתוך עיון בדיני מעשרות עולה קיומם של שני "מוסדות" או הסדרים חברתיים מעין אלו. האחר הוא "טובת הנאה", כלומר תשלום מסוים שהלוי או הכוהן נותנים לבעל הבית תמורת הזכות לקבל את מתנות הכהונה והלווייה. תשלום ישיר מעין זה אסור, כמובן, אבל הכוהן (או הלוי) משלמים על כך שהם נבחרו לקבל את המעשרות מתוך כלל הכוהנים. חז"ל מודעים היו לכך שאת המתנות הללו צריך האדם לתת בעצמו לכוהן, בניגוד ללקט, שכחה ופאה שאותם "עזבו" והעניים לקחום בעצמם (לעיל). כן אנו שומעים על "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן" (תוס', דמאי פ"ה ה"כ). סיוע זה הוא סוג של טובת הנאה. במקביל אנו שומעים על טובת הנאה של ממש, ועל מחלוקת בדבר: "דרבי יוסי בי רבי חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה, רבי יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה" (ירו', דמאי פ"ו ה"ג, כה ע"ב)²⁵ההסדר היה שתמורת התרומה או המעשרות שילם הכוהן בעבודה או בתמורה אחרת. . דומה שהמחלוקת היא רק על ההיתר לקיים נוהג זה, ולא על עצם העובדה שהיו שנהגו כן. לכאן שייכת ההלכה שבמשנתנו שמי שנדר שלא ייהנו כוהנים ולוויים מנכסיו מוציאים מידו בעל כורחו. נתינת המעשרות נחשבת אפוא להנאה, אף שמבחינה תאורטית אין כאן נתינה לזולת אלא מילוי דבר ה'. אבל חכמים מודעים לכך שבכל זאת יש כאן נתינה במשמעותה החברתית, וטובת הנאה, לפחות טובת הנאה סמויה. ייתכן שדקדוק זה בלשון המשנה אינו פשט המשנה, אך לפחות כך הבינו זאת התלמודים.

סוג אחר של הסדרים היה שכוהן או לוי הקונים או מוכרים קרקע מקבלים את הזכויות במעשר ובתרומה של אותו שדה (תוס', תרומות פ"א הי"ד)²⁶לעיל הובאו המקבילות לברייתא זו. .

סוג נוסף של הסדר מכונה "מכרי כהונה" או "מכרי לויה", כלומר אדם המקבל, באופן מסורתי, את המעשרות והתרומות מבעל הבית ונוצרת בכך מעין התחייבות חוזית בין השניים. גם להסדר זה התנגדו חכמים, אך מבין השיטים אנו שומעים שהיה רווח: "לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי, ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן. אבל מלוה אותן להיות מפרישין עליהן מחלקן²⁷הכוונה שבעל הבית הלווה ללוי או לכוהן, והוא גובה את חובו מהמעשרות שעליו להעביר ללוי. . מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן" (תוס', תרומות פ"א הי"ד). כמו כן: "כי תקחו מאת בני ישראל, מאת בני ישראל את מוציא ואין את מוציא מיד מכרי כהונה ולוייה" (ירו', דמאי פ"ה ה"ט, כד ע"ד). הלכה זו משקפת אפשרות של הסדרים ארוכי טווח בין המקבלים לבעל הבית. אמנם אין מדובר על טובת הנאה ישירה, ברם כמעט לא ייתכן לכונן הסדרים מעין אלו מבלי שתיווצר זיקה של טובת הנאה בין השניים. בפועל לא היה אפשר למנוע היווצרות הסדרים פרטיים כאלה, ואף לא את מיסודם, בדומה להסדרים הקיימים היום בין תורמים למוסד נתמך.

התנגדות תקיפה לטובת ההנאה יש במקורות נוספים: " 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו', מגיד שהכהנים והלוים חייבין על חלול הקדשים. אלו כהנים ולוים המסייעין בגרנות. ומניין אתה אומר שכל כהן או לוי שאמר לישראל תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך שהוא חייב מיתה? ת"ל 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו'. אין לי אלא כהנים ולוים המסייעין בגרנות, מניין אף ישראל שאמר לכהן הילך סאה אחת וחלל לי על גרני, שהוא חייב מיתה? ת"ל 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו' אף ישראל חייב מיתה על חלול קדשים" (ספרי זוטא, יל לב, עמ' 299). האיסור התקיף הוא נגד כוהן או לוי המעניק מעין "הנחה" ומורה שאפשר להסתפק בתרומה פחותה ובלבד שתינתן לו. ההתקפה נגד הכוהן חריפה, במיוחד שלפי ההלכה די בכמות זעירה של תרומה כדי לצאת ידי חובת שמים. חריפה עוד יותר היא הברייתא בתוספתא: "כהנים ולוים שהיו מסייעין בין הגרנות, אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן. ואם נתנן הרי אילו חולין, שנאמר 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו', כבר הן חולין. ואומר 'שִחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות'. יתר על כן אמרו תרומתן אינן תרומה, ומעשרותן אין מעשרות. ולא עוד אלא שבקשו חכמים לקונסן, להיות פירותיהן צריכין להפריש תרומה. ועליהן אמר הכתוב 'ראשיה בשחד ישפטו וכהניה' וגו'. לפיכך הביא עליהן המקום שלש פורעניות כנגד שלש עבירות, שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (תוס', דמאי פ"ה ה"כ).

אנו מניחים שכמידת התוקפנות כן מידת תפוצתה של התופעה שלה מתנגדים.

באותו פרק בתוספתא דמאי מופיעה סדרת הלכות המבטאות אותה גישה: "לא יתן אדן תרומת גיתו [לשומר גיתו], ולא בכור צאנו לרועה צאנו, אם נתן להן שכרן נותן להם לשם טובה" (הט"ז). אבל: "רשאי ישראל שיאמר לכהן הילך סלע זו, ותן תרומה לבן בתי כהן. ותן בכור לבן בתי כהן. רבי שמעון בן לעזר אומר אני אף בכתנות מקדש כן. כיצד? אמר הרי עלי מאתים זוז לכתנות כהונה, רשיי שיאמר לו הילך סלע זו ותנם לבן בתי כהן. ישראל שמכר את זיתיו בששים לוג טבלים, ואמר לו כהן תנם לי בששים לוג מתוקנין, מותר. בששים לוג מתוקנים ומעשרות שלי, מעשרות שלו, ואינו חושש לא משם שביעית ולא משם רבית ולא משם מחלל את הקדשים" (הי"ח). בכל אלה יש טובת הנאה עקיפה בלבד, וזו מותרת²⁸ראו עוד פירושנו לקידושין פ"ב מ"ז ומ"ט. . כמו כן במשנת ערכין נחשב הערך הכספי של טובת ההנאה ש"אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו" (ערכין פ"ח מ"ז). אסור לכוהן לשלם ישירות לבעלים, אך מותר לו לגמול לאחד מבני משפחתו, והרי זו מעין עמדת ביניים בין שתי הגישות שמנינו עד עתה.

למחלוקת האם מותר לאדם לתת מעשרותיו או תרומותיו תמורת טובת הנאה חשיבות חברתית רבה. אם אדם רשאי למכור את תרומותיו (אפילו תמורת תשלום פעוט) הרי שהוא בוחר את הכוהן או את הלוי שלו ייתן את המעשרות, וכך נוצרת תלות של הכוהנים בבעלי הבתים. אם בעל הבית אינו מקבל דבר הרי שאין זה משנה עבורו למי ייתן את התרומה, אבל אם מדובר בתשלום נוצרת תחרות בין הכוהנים ובעל הבית מתחזק.

כאמור, "הפקר" אינו נזכר ברוב הנוסחאות, אך לפי הסבר הירושלמי דינו כלקט ושכחה שהם בבחינת "עזיבה" ולא חלוקה לעניים²⁹ראו פירושנו לפ"ד מ"ח והערה בסוף המשנה להבדל בין משנתנו למשנה שם. .

בתלמוד הבבלי (פד ע"א) נעשה ניסיון להסביר שנדר של אישה מכלל הבריות כולל נדר הנאה מהבעל, והבעל אינו יכול להפרו משום שאין זה עינוי נפש, שכן היא יכולה ליהנות מלקט ושכחה. הפירוש קשה וסותר את כל המשניות ודברי התלמוד לעיל, שכן הוא מצמצם מאוד את המונח "עינוי נפש", מפרשו לעינוי נפש של האישה בלבד ומניח גם שסתם אדם זכאי למתנות עניים. פירוש זה מוביל למחוזות הרחוקים מפשט המשנה.