משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 2 · משנה 9

הפורט סלע שלמעשר שני בירושלם⁶²משנתנו חוזרת במסכת עדיות פ"א מ"י. – כאן אכן מדובר במי שיש לו מטבע כסף ורוצה לנצלו. הנחת המשנה היא שאפילו בעיר מסחר כירושלים סלע של כסף מספיק לקניות של מזון לכמה ימים, על כן בעצם מטבע הכסף הוא בעל ערך גבוה מכדי להשתמש בו בבת אחת.

בית שמי אומרים בכל הסלע מעות – על הפודה להפוך את כל הסלע למעות ולהשתמש בהן, [ו]בית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות – מותר לו להשתמש בחצי מהכסף (שקל הקודש הוא מחצית הסלע), ואת החצי השני להמיר לכסף ולהשתמש בו ביום אחר או בחנות אחרת. כפי שראינו בית שמאי מחמירים בדיני חילול מעשר שני, על כן פשוט להסביר שגם כאן הם מתנגדים ליצירת מצב שבו מחללים למעשה כסף על כסף או אפילו כסף על נחושת. ברם, בירושלמי הסבירו: "שמא ישכח ויעשה אותה חולין" (נג ע"ד). אנו רואים בכך הסבר משני הבא להסביר את המחלוקת כך שתתאים למציאות האמוראית שבה היו המטבעות כולם עוברים לסוחר וההגבלות על ההמרה נראו אנכרוניסטיות. זאת ועוד; דרכם של אמוראים, ובעיקר של אמוראי בבל, להסביר מחלוקות עקרוניות כאילו הן נסובות על חשש ממשהו שיקרה בעתיד: "שמא..." או "גזרה שמא...". אין שום סיבה לעמעם את מחלוקת התנאים ולא להסבירה כעוסקת בעיקרון עצמו, האם מותר ליצור מצב של חילול כסף על מטבע אחר.

הדנים לפני חכמים – הירושלמי מפרש סדרה של מונחים סתומים במשניות שונות, ביניהם גם את המונח שבמשנתנו "הדנים לפני חכמים": "אילו הן 'הדנין': בן עזאי ובן זומא. אילו הן 'התלמידים': חנניה בן חכיניי ורבי אלעזר בן מתיה. 'עדה קדושה': רבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא" (נג ע"ד). התלמוד הבבלי אף הוא מפרש את המונחים השונים, אך הסברו שונה במקצת: " 'למידין לפני חכמים' – לוי מרבי. 'דנין לפני חכמים' – שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי, וחנניא בן חכינאי. רב נחמן בר יצחק מתני חמשה: שמעון, שמעון ושמעון, חנן וחנניה. 'רבותינו שבבבל' – רב ושמואל. 'רבותינו שבארץ ישראל' – רבי אבא..." (סנהדרין יז ע"ב). נראה שהבבלי צירף את רשימת ה"דנים" לרשימת ה"תלמידים" שבירושלמי. מכל מקום, בשתי הרשימות הכוונה לצעירי דור יבנה. אלו היו תלמידי רבי עקיבא שנהרגו במרד בר כוכבא או בגזרות הדת שאחריו, בטרם הפכו לחכמים העומדים בזכות עצמם. כמעט תמיד הם מופיעים ללא התואר "רבי", ובמקורות עדויות נוספות לכך שטרם הפכו לחכמים עצמאיים.

אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות – צריך לחלל לפחות שלושה רבעים מהסלע.

רבי עקיבה אומר בשלשה דינרים כסף ורבעת כסף וברבעת מעות – רבו חילופי הנוסח למשפט זה. הנוסח שלנו חוזר בעדי נוסח נוספים⁶³א, ב, ז, ט, ן, ס, ג5, ג7. , אם כי המילה "רבעת" מופיעה בשינויים (ריבעת, רבע, רביעית⁶⁴ב- ג7 – ריבעת כסף וריבעת מעות, ב- ג5 – רבע כסף ורבע מעות, ב- ז, ט – רביעת. ), ובכמה עדויות של פרשנים ראשונים⁶⁵ראו זק"ש, זרעים. . בנוסח הדפוס: "שלשה דינרין כסף ורביעית מעות" (נ, ו, ש, ת3: "רביעיות"). לפי הדפוסים מותר לפרוט את הסלע אפילו אם רבע ממנו יהיה מעות, ולפי נוסח כתב יד קופמן ההיתר גדול יותר ומותר ששלושה דינרים ושתי רביעיות יהיו במטבעות. את הרביעית האחרונה הזאת אפשר לפרוט לרביעית כסף, רביעית מעות נחושת ושתי רביעיות של פֵרות. כלומר, אפילו אם רביעית של הרביעית הן מעות מותר לפרוט⁶⁶כך פירש גם הרע"ב, אף שגרס במשנה כנוסח הדפוס, ודומה שהעתיק את הפירוש ממי שגרס כגרסת כתב יד קופמן. .

הרב יהוסף אשכנזי פירש שהרבע הנזכר אינו רבע של רבע דינר אלא רבע של שקל, והדין עמו. הסלע והשקל הם מטבעות כסף, ואף מצינו מטבע של רבע שקל, אבל לא שמענו על מטבע קטן יותר של כסף. אם כן, החידוש הוא שמותר לפרוט את הסלע לשלושה דינרים ורבע שקל (סה"כ 3.5 דינרים ועוד רבע), ועוד רבע שקל מעות שהוא עוד חצי דינר. לחצי הדינר האחרון (של המעות) המשנה קוראת "רבע" משום שזה היה מטבע ידוע המופיע במקורות אחרים⁶⁷משנה, כריתות פ"ח מ"א; תוס', מעשר שני פ"ג ה"ד, כפי שנפרשה להלן פ"ד מ"א, ועוד. . ייתכן גם שלשון זו ("רבעת מעות") נשנתה אגב המילה הקודמת ("רבעת כסף") ששם הרבע הוא רבע שקל העשוי מכסף, ואילו למטבע מנחושת לא קראו "רבע".

רבי טרפון אומר ארבעת אספרי כסף – ברור ש"אספר" הוא מטבע, אלא שאין הוא נזכר במקבילות. רבי עובדיה מברטנורא אומר שהאספר הוא מטבע הנוהג ביוון של ימיו וערכו חמישית דינר. כלומר, מותר לפרוט אפילו באופן שרק חמישית דינר תהא במעות. דברים אלו הם ספק עדות חיה וספק פרשנות. עצם הפירוש מופיע כבר אצל מפרשים קודמים, כגון הרא"ש, אך הרע"ב מוסיף עדות הנשמעת כעדות חיה שהמטבע נוהג ביוון בזמנו. הרמב"ם אומר שאינו יודע מה ערכו של המטבע. בעל מלאכת שלמה מעיר על נוסח "איצטרא", ונוסח כזה עשוי להיות שיבוש של המטבע הידוע איסתרא (איסתרה), שהיא הססטרציוס הרומי שהיה שני שליש דינר. שפרבר מפרש את המילה כ"לבן", והיה מטבע בשם זה שכונה "לויקון". לפי האמור זהו מטבע קטן ביותר⁶⁸שפרבר, מחירים, עמ' 33. .

שמי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה – שמאי הזקן התנגד לכל החלפת כסף בכסף או בנחושת, והפתרון שלו הוא הפקדת המטבע בחנות וכך יהא לעולה הרגל חשבון אשראי בחנות. הפתרון של שמאי כלכלי ונוח משום שאכן מקובל היה לקנות בחנות בהקפה⁶⁹כגון משנה, ביצה פ"ג מ"ח, ועוד הרבה. , או לתת לחנווני מעות מראש על מנת שיעניק אשראי ללקוח. כך, למשל, אנו שומעים על פתרון כזה כדרך לתשלום שכר לפועלים: "המחהו אצל חנוני"⁷⁰משנה, בבא מציעא פ"ט מי"ב, וכעין זה עירובין פ"ז מי"א וראו פירושנו לה, ועוד. . על רקע דבריו של שמאי בולטת ההקלה שמציעים התנאים האחרים. הפתרון של שמאי היה אפשרי מבחינה כלכלית, ואף על פי כן הם הקלו יותר.

לפנינו דוגמה נוספת לכך ששמאי הזקן חולק על בית שמאי ובית הלל, כדוגמאות אחרות בפרק א של משנת עדיות.

בתוספתא מובא: "רבי יעקב אומר משמו (של רבי מאיר) שלשה דינרי כסף ודינר הי מעות והי פירות" (פ"ב ה"י). ליברמן פירש ששלושה חלקים מהדינר הרביעי הם מטבעות, וחלק אחד ("הי") פֵרות. פירוש זה מחייב תיקון נוסח. ייתכן שהפירוש הוא "האי מעות והאי פֵרות", הווה אומר שהחלק החמישי יהיה או זה או זה, או שיתחלק בין מעות ופֵרות. ליברמן פירש שדברי רבי יעקב הם הם דברי רבי עקיבא, ולמעשה שוב לפנינו התופעה הרגילה שרבי מאיר מוסר במדויק את דברי רבו, כמו לעיל במשנה ד. ברם, לפי פירושנו דברי רבי יעקב אינם זהים לדברי רבי עקיבא.