משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 2 · משנה 10

מי שהיו מקצת בניו טמאים ומקצתן טהורים – המדובר באדם שעלה לירושלים עם כספים של מעשר שני. בכספים הוא אמור לקנות פֵרות נוספים ולאכלם בטהרה. העלייה לירושלים היא משפחתית, אבל חלק מהבנים טמאים וממילא אי אפשר שיאכלו פֵרות מעשר שני.

מניח את הסלע – הוא מניח את הסלע שהוא הכין לקניית מעשר שני, ואומר מה שהטהורים שותים – הבנים הטהורים יאכלו פֵרות מעשר שני שיוחלפו בחלק מהסלע, סלע זו מחוללת עליו – הטהורים יאכלו פֵרות מעשר שני שנקנו בסלע של מעשר שני ואילו הטמאים יאכלו את הפֵרות הללו בסתם, כלומר כפֵרות רגילים שלא נקנו בכסף מעשר שני. בסופו של דבר יצטרך האב להחליט כמה פֵרות מעשר שני נאכלו ולממן את קנייתם בחלק מאותו סלע, ולפי העקרונות שנקבעו במשנה הקודמת.

נימצאו טמאין וטהורין שותים מכד אחת – התנא מסכם את המשנה במעט חוש הומור. לכאורה נוצר מצב אבסורדי שטמאים וטהורים אכלו מעשר שני מאותו כד, אך הטהורים אכלו בטהרה והטמאים אכלו, מאותו כד, פֵרות חולין.

המפרשים התחבטו בשאלה כיצד זה ניתן לטמאים ולטהורים לאכול יחדיו, הרי הטמאים מטמאים את הטהורים⁷¹הרמב"ם, למשל, פירש שאיסור האכילה הוא רק בטומאת זב, ומשנתנו עוסקת ביתר הטומאות. לגבי איסור האכילה של זב טמא עם טהור ראו משנה, שבת פ"א מ"ג. . הטענה היא טענה הלכתית רצינית, אך המשנה אינה עוסקת בכך. היא אינה דנה כלל בהלכות טהרה אלא בהלכות מעשר שני. ייתכן אפילו שמבחינה הלכתית כל המצב אינו אפשרי, אף על פי כן היה מקום לשנות את המשנה כהלכה עקרונית המאפשרת להחליף סלע מעשר שני על תנאי. באופן מעשי ניתן למצוא גם מצב מעשי שההלכה יכולה להתממש בו: הטמאים עשויים להיות טמאים בטומאה קלה (ולד הטומאה) שאינם מטמאים אחרים, או שקודם יאכלו הטהורים ואחר כך הטמאים, או שמדובר בסל פֵרות שטרם הורטבו במים ועל כן טרם "נגמרה מלאכתם" ואינם מקבלים טומאה. בוודאי ניתן למצוא העמדות מעשיות נוספות. עם כל זאת, יש להדגיש שהחיפוש אחר האפשרות המעשית אינו נחוץ להבנת המשנה. בהחלט ייתכן שהמשנה תעסוק במקרה תאורטי שאינו מעשי מסיבות כלשהן. סיבות אלו עשויות להיות מציאותיות או כרונולוגיות (כגון שהמקדש חרב ובטלו דיני אכילת מעשר שני), או אף סיבות הלכתיות שאינן מגוף הדיון של המשנה.

הדין במשנה זו ובמשנה ה לעיל מבוסס על האפשרות של חילול מעשר שני על תנאי. הכסף מחולל על פרי (או מטבע זה) בתנאי ש... או אם המעשר שם או שם וכו'. התלמוד הבבלי מגדיר במקרים מעין אלו את השאלה בנוסחה המשפטי "יש ברירה" או "אין ברירה"⁷²כגון עירובין לו ע"ב - לז ע"ב, ועוד הרבה. . ניסוח זה הוא פרי דרך המחשבה השיטתית של אמוראי בבל ואין הוא מוכר בארץ ישראל. השאלה עולה במקורות תנאיים רבים, וספק אם התנאים פיתחו שיטה אחידה לטיפול שיטתי בכל המקרים.