משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 1

לא יאמר אדן לחבירו העל את הפירות האלו לירושלם לחלק – בינינו בירושלים, "דאסור לפרוע חוב ממעשר שני"¹רש"י בפירושו למשנתנו המצוטטת בעבודה זרה סב ע"א-ע"ב. , וכן שנינו לעיל (פ"א מ"א) שאסור למכור מעשר שני, אלא אומר לו העלם שנאכלם ושנישתם בירושלם – שכן בלשון זו אינו קובע לו שכר עבור העלאת הפֵרות אלא מודיע או מציע או מזמינו שיאכלו או ישתו כאחד מן הפֵרות שיעלם. ההבחנה בין מי שאומר "לחלק" לבין מי שאומר "העלם שנאכלם" אינה חד-משמעית וחותכת, והסוגיה בירושלמי בראש פרקנו (נד ע"א) פותחת בשאלה: מה בין האומר "שנאכלם ושנשתם" לאומר "לחלק". הסוגיה אינה מנסה להבהיר את ההבדלים ואת ההבחנות המשפטיות אלא מוסרת: "רבי זעירא בשם רבי יונתן מהלכות שלעימעום היא", וסודרת משניות נוספות שמבחינות בין לשון ללשון, כגון המשנה בשביעית פ"ח מ"ד, ואשר כולן, לדעת הסוגיה, "מהלכות שלעימעום היא". הסוגיה כולה, על הדוגמות שהיא מביאה, ערוכה אף במסכת שביעית פ"ח מ"ד (לח ע"א).

"עמעום" הוא מושג הלכתי של אמוראי ארץ ישראל בלבד. במקורות התנאיים העמעום הוא פקפוק אישי של אדם פרטי שאינו מתעקש לברר את האמת. הבעל, למשל, מעמעם על אשתו החשודה כסוטה (ספרי במדבר, ז, עמ' 12 ומקבילות). במשמעות זו נמצא המונח גם בירושלמי (סנהדרין פ"ה ה"ז, נג ע"א). אבל השימוש הרגיל, כקטגוריה הלכתית מיוחדת, הוא מדברי אמוראים. "הלכות של עמעום" הן קבוצה של איסורים שחכמים הקלו בהם ללא סיבות הלכתיות אלא בגלל הקושי בביצועם, וההלכה בהם (האיסור או ההיתר) עמומה ומעורפלת. הסוגיה בירושלמי למשנת שביעית (פ"ח ה"ד, לז ע"ג) מונה כמה הלכות כאלו:

1. "האומר לפועל²שתי מילים אלו חסרות ב- ס. בעל מלאכת שלמה מעיד שהן חסרות במשניות כתיבת יד, ונראה שהוא מתכוון לאותו כתב יד, או לכתב יד קרוב לו, ויש לבחון היטב את כל הציטוטים של פרשן זה בשם "משניות כתיבת יד". לפחות בחלק מהמקרים נוסח זה זהה לכתב יד ס, וראו למשל פירושנו לשביעית פ"י מ"ד. הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום שכרו אסור" – ההבדל הוא שבמקרה השני הזיקה בין השכר לעבודת הליקוט ברורה, ובמקרה הראשון למראית עין פורמלית הקשר אינו ישיר (משנה, שביעית שם, וראו פירושנו לה).

2. "שואל אדם מחבירו (בשבת) כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני" (משנה, שבת פכ"ג מ"א).

3. ההיתר לאכול פת של גויים: "והתירוה מפני חיי נפש" (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג, כהסבר למשנה, עבודה זרה פ"ב מ"ו)³אם יזכנו החונן לאדם דעת נברר היתר זה במקומו. בכך עסק שטינפלד בסדרת דיונים מלומדים, ראו שטינפלד, פת גויים. .

לרשימה זו אפשר לצרף את קידוש החודש או את עיבור השנה מתוך עמעום, כאשר הזמן הולם אך החודש החדש אינו נראה (ירו', ראש השנה פ"ג ה"א, נח ע"ג).

הקבוצה המוצגת וההסבר המוצע בעייתיים. ראשית, לא נאמר במפורש שהעמעום היה על מנת להתיר את האיסור. ייתכן גם לפרש שהעמעום היה דווקא לאיסור, זאת כיוון שהאיסור או ההיתר שקולים, ואם יש איסור הוא גזרה מיוחדת. דיון על כך יש לגבי פת של גויים. כל האיסור הוא שמא הגוי אופה את הפת עם שומן אסור. החשש היה כנראה רחוק, שהרי לפחות בארץ ישראל הקדומה הייתה אפייה עם שומן מן החי נדירה ביותר. על כן התלמוד מציע שהעמעום היה לאסור את הפת, והתירו את האיסור העמום במקום שפת ישראל מצויה; כלומר, במצב של היעדר דוחק אסרו כדי להרחיק יהודים מגויים. ההסבר נדחה שאין עמעום לאיסור. אם כן, הירושלמי יודע מהו עמעום, ורק בזכות זה יודע להכריע מה היה האיסור ומה ההיתר. את המקרים הראשון והשני, כמו גם את ההלכה במשנת שביעית, ניתן להסביר בהסבר משפטי. כך, למשל, "השאילני" מבטא יותר חברות וידידות ו"הלויני" מבטא עסקה בת החזר. הסבר זה אפשרי, ושני התלמודים למסכת שבת מקבלים אותו למסקנה (ראו פירושנו לשבת פכ"ג מ"א). הוא הדין בהסבר במשנתנו. גם את משנת שביעית מציע ריש לקיש להסביר באופן דומה (להלן).

בהמשך הירושלמי לשביעית שם מציעים אמוראים פתרונות נוספים המבליטים את ההבדל בין שני הניסוחים ומדוע האחד יכול להתפרש כמענק סתמי והאחר הוא נתינת שכר ממשית⁴ירו', שביעית פ"ח ה"ד, לח ע"א, וראו תוס', שביעית פ"ו הכ"ד. . נראה, אפוא, שהמחלוקת היא בשאלה העקרונית של שכר עבור עסקות אפלות, שהפועל אינו שותף לדבר העבֵרה ובעל הבית פועל בתחום האפור או מעבר לו.

התלמוד הבבלי מפרש את כל הלכות עמעום כבעיות משפטיות. המונח "עמעום" אינו נזכר כלל בתלמוד זה, ובמקומו באים הסברים משפטיים. האבחנות שהזכרנו לעיל מצויות שם כהסבר משפטי רגיל⁵ראו למשל בבלי, עבודה זרה סב ע"א. . ההבדל בין התלמודים הוא ביטוי לשוני המהותי שבגישתם ההלכתית. הירושלמי מבטא גישה שיש בה עירוב של תפיסות משפטיות עם עירנות לשינויים חברתיים והיסטוריים. הבבלי, לעומת זאת, מנסה לצייר תמונה שכל כולה רק שיקולים הלכתיים-משפטיים. עבורו האבחנות הפורמליסטיות הן בעלות חשיבות מרכזית, והן השיקול היחיד (או הדומיננטי) להתפתחות ההלכה. דומה שגם חכמי בבל הגיבו לשינויים חברתיים, אך השפה ההלכתית שנקטו בה הייתה בעיקרה משפטית. גישה זו מצויה, כאמור, גם בדיוני האמוראים בירושלמי, אך בארץ ישראל הצד המשפטי-פורמלי אינו ההסבר היחיד.

דומה, אפוא, שצריך להבין את העמעום בצורה רחבה יותר. העמעום הוא בעצם הדין. למעשה, אין מניעה להעניק לפועלים שכר. הם הרי מבצעים עבודה מותרת בתשלום. הוא הדין בחלוקת הפֵרות בירושלים או הלוואה של מצרכי אוכל בשבת. האיסור הוא משום גזרה מיוחדת, כדי שלא יתקרבו לכלל איסור, כדי לשמר על רוח ההלכה, ולא בגלל בעיה הלכתית טכנית. על כן הסתפקו חכמים בפתרון סמלי של שינוי בנוסח הדברים, שינוי המבטא הכרה במצב ההלכתי שהשותפים נמצאים בו.

אבל נותנין זה לזה מתנת חינם – אין מוכרים ואין קוצבים שכר עבודה מפֵרות מעשר שני אך נותנים זה לזה מתנת חינם. ההלכה ברורה ומובנת, ומעינה שנינו בראש המסכת שאין מוכרים ואין מחליפים מעשר שני "אבל נותנין זה לזה מתנת חינם". ההלכה מובררת, אך הלשון בהרצאת דברי המשנה קשה, שהרי בהלכה שלפניה נאמר שרשאים לומר "העלם שנאכלם ונשתם בירושלם", ומן הדין היה להמשיך ולומר: "או נותנים זה לזה מתנת חינם", או "ונותנים זה לזה מתנת חינם". אמנם בירושלמי של הר"ש סירליאו (ס) כתוב "ונותנים" וכו', כך אף בקטע גניזה אחד (ג5), אבל אלו נוסחאות יחידות, וכל הנוסחאות האחרות גורסות: "אבל נותנין" או "אבל נותנים". קרוב לקבל את הנחתו של בעל מלאכת שלמה כי לפנינו אשגרת לשון מפרק א משנה א, שבה הלשון "אבל נותנין זה לזה מתנת חנם" תואמת את סדר ההלכות במשנה. בציטוטה של משנתנו בעבודה זרה (סב ע"א) הלשון היא "ונותנין זה לזה" וכו'.

בתוספתא שביעית פ"ו, בין ההלכות של שביעית הקרובות בעניינן להלכות מעשר שני בבעיית נתינת הפֵרות של אדם לחברו, משובצת הלכה אחת (הכ"ג) שהיא בעצם משנתנו ללא ההלכה על נתינת חינם זה לזה, וזה לשונה: "לא יאמר אדן לחבירו העל את הפֵרות האילו לירושלם לחלק, אלא אומר לו העלם כדי שנאכלם ושנשתם אני ואתה".