משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 2

אין לוקחין תרומה בכסף מעשר – כך בכל הנוסחאות העיקריות⁶א, ב, ג5, ג7, ו, ז, ט, כ, ל, מ, נ, ן, ס, פ, ץ, ש, ת2, ת3. . בדפוסים: "מעשר שני", והוא מיותר, שכן במעשר ראשון ובמעשר עני אין לוקחים אלא רק במעשר שני אשר פודים אותו ועולים לירושלים עם הכסף, ובירושלים קונים דברי מאכל. המשנה מלמדתנו כי כוהן שעלה עם כספו בידו אל יקנה בכסף תרומה. התרומה נמכרת בזול מן החולין, כפי שעולה מסוגיות רבות בהלכה, מפני שיש לאכלה בטהרה ואין היא נאכלת אלא לכוהנים. המשנה מנמקת: מפני שהיא ממעט באכילתו⁷ב- ן, ת, ת2: באכילתה. – "שהיא" רק בכ"י קופמן, וזה כנראה שיבוש. בכל הנוסחאות: "שהוא".

התלמוד הירושלמי למשנתנו (נד ע"א) מפרט במה הוא ממעט את אכילת המעשר בשעה שקונה מאכל שהוא תרומה: "תרומה אסורה לזרים, מעשר שיני מותר לזרים". את התרומה אוכלים רק הכוהנים ואילו את המעשר אוכלים אף זרים, כלומר ישראלים. "תרומה אסורה בטבול יום, מעשר שני מותר בטבול יום". טמא, וכל כוהן, טובל לטהרתו כדי לאכול תרומה, ורק עם הערב שמש הוא אוכל בתרומה. הירושלמי מוסיף: "וכשם שהוא ממעט באכילתו (של המעשר השני) כך ממעט באכילתה" (של התרומה), ומבאר: "תרומה מותרת לאונן, מעשר שיני אסור לאונן; תרומה אינה טעונה מחיצה (חומת ירושלים), מעשר שיני טעון מחיצה", ומסיים: "[אשכח תני]⁸כך בכ"י רומי וברש"ס. וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה".

בתלמוד הבבלי מובא: "תני תנא קמיה דרב שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה, מפני שממעטין באכילתה... איתיביה אין לוקחין תרומה בכסף מעשר, מפני שממעט באכילתה" (זבחים עה ע"ב - עו ע"א), ופירש רש"י: "מפני שממעט באכילתה – במקום אכילתה, דמעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים"⁹וראו דברי התוספות שם עו רע"א, דיבור המתחיל "אין לוקחין". אף לפניהם היה הנוסח: אכילתה. . הסוגיה בבבלי היה לפניה "באכילתה", וההקפדה היא על מעמדה של התרומה שאכילתה מצטמצמת.

אם כן, שני פירושים הם: "ממעט" – שמטיל מגבלות על כמות האוכלים, או שממעט במקום האכילה.

רבי שמעון מתיר – לקחת מכספי מעשר שני אף תרומה. כך בנוסחאות רבות¹⁰א, ב, ג7, ו, ז, מ, נ, ן. , ובאחרות: ורבי שמעון מתיר, והיא נוסחה טובה, שכן אין לפנינו דיבור ישיר של רבי שמעון המתיר, כלשון הרווח במשנה, אלא מעין מסירה ועדות שרבי שמעון היה מתיר.

אמר להם רבי שמעון אם הקל זיבחי שלמים – אם הקלנו לקנות בכסף מעשר שני זבחי שלמים אשר הוא מביאן לידי פיגול נותר וטמא – שעלול להביאם לידי פיגול, איחור באכילתם או טומאה בדרך אחרת שזֶבח בא בה לידי טומאה. אצלנו הנוסח "וטמא"; הרש"ס (ס) גורס "ויוצא", ואף בעל מלאכת שלמה תיקן או גרס כן. גם מעשר שני מקבל טומאה, וממילא אין בתחום זה הבדל בין מעשר שני לשלמים. ברם, ההשוואה כאן היא בין תרומה לשלמים. שניהם מקבלים טומאה, אבל רק שלמים אין להוציא מירושלים. מעבר לכך, טהרת זבחי שלמים חמורה מטהרת תרומה, שכן זו טהרת קודש.

לא נקל בתרומה – שאינה עולה על המזבח.

אמרו לו מה לא הקל בזבחי שלמים – כך הנוסח לאחר התיקון בכ"י קופמן, בשאר הנוסחאות מן הטיפוס הארץ-ישראלי ובנוסחאות טובות אחרות¹¹א, ב, ג5, ג7, ז, כ, ל, ן, ס, פ, ת, ת2. . כלומר, מה שהקלו בזבחי שלמים הוא שכן מותרים לזרים – מותרים לכל אדם, כפי ששנינו במשנת זבחים פ"ח מ"ה,\ נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים – בתוספתא לא נזכרת ההלכה שבמשנתנו ואף לא הוויכוח שבין החכמים ורבי שמעון, אבל נמצאת בה בפרק ב הי"א התשובה של רבי שמעון לדברי חכמים: "אמר להם רבי שמעון הרי שלמים שיש בהן חזה ושוק שהן אסורין לזרים". גם בשלמים יש חלקים שניתנים לכוהנים ואסורים באכילה לזרים, ואם אנו מתירים לקחת בכספי מעשר שני, שבחלקם אסורים באכילה לזרים, יש להתיר לקחת בכספים אלו גם תרומה.

מחלוקת דומה יש בשביעית: "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול. רבי שמעון מתיר ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור" (משנה, שביעית פ"ח מ"ז). כאן החשש הוא שהתרומה תגרום למיעוט באכילה של פֵרות שביעית.

התוספתא לשביעית מוסיפה דין מעינו: "אין לוקחין תרומה בדמי שביעית, שלא יביאוה לידי פסול, ורבי שמעון מתיר" (פ"ו הכ"ט), והנימוקים הם אותם נימוקים שבמשנת מעשר שני. טענתו של רבי שמעון היא שמותר לקנות קרבנות בכספי מעשר שני, ובאותה מידה מותר לקנות בכסף מעשר שני גם תרומה. חכמים חולקים על הקל וחומר, אבל שני הצדדים מסכימים על העיקרון שאסור למעט באכילתה או להביאה לידי פסול. ברם, ספק אם זהו שורש הטיעון של רבי שמעון, שהרי בתוספתא נאמר: "שביעית אין לוקחין בה זבחי שלמים, מה שאין כן במעשר שיני" (שביעית פ"ז ה"ו). אם כן, הקל וחומר מתאים למעשר שני, אך מה יטען רבי שמעון לגבי שביעית? הרי גם הוא מודה שאין לוקחים בה זבחים. נראה, אפוא, שהקל וחומר הוא רק לשיטתם של חכמים, אבל רבי שמעון מפקפק באיסור להמעיט באכילתו. ואכן במשנה אחרת, בדין אשם שהתערב בשלמים, רבי שמעון מתיר לשחוט את שניהם אף על פי שיש חשש של המעטה באכילה (משנה, שביעית פ"ח מ"ג, וראו פירושנו לה). הבבלי כבר עמד על הדמיון בין דין מכירת שביעית בתרומה ומשנת זבחים, ותירץ שרבי שמעון מתיר בזבחים רק בדיעבד. ניתן, אפוא, לחלק בין שתי ההלכות, אך לפי פשוטן שתיהן יצאו מאותו בית יוצר. רבי שמעון מקל, אפוא, בחשש של "ממעט באכילתו"¹²לחשש זה ראו גם תוס', זבחים פ"י ה"ח; ירו', מעשר שני פ"ג ה"ב, נד ע"א, ובירושלמי למשנתנו, לח ע"ב. . חשש זה מופיע אמנם בהלכות שונות, אך רבי שמעון מקל בו. ההלכה עצמה, שאין לוקחים בדמי שביעית זבחים, קשורה לאיסור המסחר בפֵרות שביעית. אפילו זבחים אין קונים, כי אין קונים מאומה בפֵרות שביעית (לפי חלק מהדעות¹³ראו משנה, שביעית פ"ח מ"ד. לדיון על המסחר בפֵרות שביעית ראו במבוא למסכת שביעית. ), אבל אפשר גם שפעל כאן חשש אחר, כפי שיועלה להלן. הפֵרות עלולים להיטמא ולהיפסל ממאכל. אם הם היו פֵרות שביעית ניתן היה לאכלם בטומאה, אך עתה יש להשמידם, ובכך ייגרם נזק לפֵרות שביעית, תמעט אכילתם, והם לא ייאכלו בדרך הרגילה.

בית רבי ינאי היו נוהגים לבשל פֵרות שביעית בשמן תרומה, אבל בכמויות קטנות כדי לצמצם את חשש הטומאה (ירו', שביעית פ"ח ה"ז, לח ע"ב). כך למעשה נהגו כבמעין פשרה בין דברי רבי שמעון לבין דברי חכמים. הוא הדין ביחס להלכה שאחרון אחרון תופס (שאיננה עניין לדיוננו זה).

לעומת שתי משניות אלו, משנת זבחים עוסקת בחשש למיעוט אכילת התרומה עצמה: "ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן... ולתת לתוכן תבלי תרומה¹⁴בדפוס נוסף "חולין ותבלי תרומה". , דברי רבי שמעון, רבי מאיר אומר לא יתן לתוכו תבלי תרומה שלא יביא את התרומה לידי פסול" (פ"י מ"ז). דומה למשנה זו היא משנה אחרת במסכת זבחים: "אשם שנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו¹⁵בכתב יד קופמן ובכל עדי הנוסח הטובים (מפ, מנ, מל ועוד) חסרה עמדה זו. . רבי שמעון אומר שניהם ישחטו בצפון¹⁶קודשי קודשים שחיטתם בצפון (משנה, זבחים פ"ה מ"א), וכן קודשים קלים (שם, פ"ה מ"ה). ויאכלו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול" (פ"ח מ"ג). "אמרו לו" הם דברי חכמים החולקים, הם אלו שקבעו לעיל "ירעו עד שיסתאבו", והמעתיק של דפוס וילנא השלים את דעתם מדעתו.

לפנינו, אפוא, מחלוקת בנושא עקרוני ביותר. שני החולקים מסכימים שאין קרבן מתבטל ברוב. אבל רבי שמעון דורש להקריבו לפי המכנה המשותף הגבוה, וחכמים קובעים ש"ירעה עד שיסתאב". מעניין שהנימוק של חכמים הוא שלא להרבות בפסול בקודשים, ולא הדרישה שקרבן יוקרב דווקא לשמו ולמטרתו. הביטוי "אין מביאין קדשים לבית הפסול" זהה למינוח "שלא יביא את התרומה לידי פסול" (זבחים פ"י מ"ז) ומקביל למינוח אחר המצוי במקורות והוא "ממעט באכילתן". ממעט באכילתן נאמר על שביעית ומעשר שני, ומצינו לגביו מחלוקת זהה בין חכמים ורבי שמעון.

בתוספתא פסחים נאמר: "בכור ומעשר שנתערבו זה בזה שניהם ירעו עד שיסתאבו, רבי שמעון אומר זה ישחט לשם מה שהוא, וזה ישחט לשם מה שהוא, ושניהם יאכלו כאחד, מפני שמתן דמן שווה. וכן היה רבי שמעון אומר באשם ושלמים שנתערבו זה בזה. ולא הודו חכמים לרבי שמעון במביא קדשים לבית הפסול. במי דברים אמורים בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהן" (פ"ט ה"י). אם כן, ההלכות זהות. אבל אם הבשר כבר נשחט – לכל הדעות ייאכל כחמור, שהרי פסילת שני הקרבנות היא הגדלת הפסול בקודשים.

בתוספתא זבחים נאמר: "אין מבשלין חטאת ואשם עם מורם מתודה, ואיל נזיר עם הבכור עם המורם משל שלמים, מפני שממעט את אכילתן וזמן אכילתן. ולא שלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום, מפני שממעט את אכילתן ומקום אכילתן וזמן אכילתן. אבל חטאת ואשם מתבשלין זה עם זה, תודה ואיל נזיר מתבשלין זה עם זה, הבכור ומורם משלמים מתבשלין זה עם זה, מפני שכולן שוות" (פ"י ה"ח, עמ' 494). אם כן, החופש של הכוהנים מוגבל על ידי הטיעון שאין לגרום למיעוט באכילה. הטיעון הוא אותו טיעון, אבל נעשה שימוש במונח "ממעט באכילתן", זאת אף שניתן היה להשתמש במינוח "אין מביאים קדשים לבית הפסול".

הבבלי, זבחים עה ע"ב, מדגיש שכל המשניות, לפי פשוטן, עוסקות במצב של דיעבד. ואכן נכון הדבר ברוב המקורות שהבאנו עד עתה, אך לא במקור האחרון מהתוספתא שלנו. יתר על כן, במשנת זבחים (פ"י מ"ז) נראה שרבי שמעון ואחרים חולקים גם במצב של לכתחילה, ונדון בכך להלן בפירושנו למשנה שם. שם גם נבחן את שני המונחים "ממעט באכילתן" לעומת "אין מביאין קודשים לבית הפסול".

בתחום זה של הקרבת הקרבן למטרתו הייעודית אנו מוצאים במשניות שלנו גישה בלתי אחידה בפרטים.

בתוספתא מופיעה מחלוקת מקבילה לגבי בכור ומעשר, שדינם קרוב אך שונה ("הבכור נאכל לכהנים בכל העיר והמעשר לכל אדם" – משנה, זבחים פ"ה מ"ח). הברייתא שונה: "הבכור והמעשר שנתערבו: רבי שמעון אומר זה ישחוט לשום מה שהוא וזה ישחט לשם מה הוא, ושניהם יאכל כאחד מפני שמתן דמן שוה. ולא הודו חכמים לרבי שמעון שמביא קדשים לבית הפסול. במה דברים אמורים בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהן. נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה, תעבר צורתו יצא לבית השרפה" (תוס', זבחים פ"ח הי"ד, עמ' 491). החצי השני של הברייתא הוא המשך המשנה, ויידון להלן. אם כן, הגורם העיקרי לשוויון או להפרש הוא מתן הדם, ודעת חכמים נובעת מהרצון לצמצם אבדן קודשים, כמו ששנינו במשנה. התוספתא מוכיחה שאכן מחלוקת לפנינו.

השאלה העיקרית היא האם לפנינו שלוש משניות הדנות באותו חשש של מיעוט באכילה, או שמא באחת או בשתיים מהן נוסח העיקרון והוא הועבר בצורה מלאכותית למשניות אחרות. דומה שהחשש העיקרי היה במעשר שני. חכמים מצפים שמעשר שני ייאכל בירושלים בסעודות המוניות וברחבות האופיינית למצב של שפע, שהרי הבעלים מגיעים עם פֵרות רבים (כ-7% מהיבול בממוצע¹⁷מעשר שני מופרש בארבע מתוך שש שנים, כלומר 40% מהיבול של שש שנים (600% של יבול שנתי) בממוצע, כלומר 6.6% מיבול שנתי בממוצע. ). את כל היבול הזה צריך היה לצרוך במזון של תקופת העלייה לרגל, בדרך כלל קצת יותר משבוע, ואדם רגיל עלה לרגל רק אחת לכמה שנים¹⁸ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. , כך שהמזון היה בשפע. קניית פֵרות תרומה במעשר שני גרמה לכך שהסעודה צומצמה לכוהנים בלבד. מבחינה חברתית הייתה לכך השפעה רבה. יתר על כן, פֵרות תרומה היו, מן הסתם, זולים יחסית (שהרי איש אינו חייב לקנות דווקא תרומה, ולפֵרות אלו שוק מצומצם, וצמצום הביקוש גורם תמיד לירידה במחיר). הכוהן מעוניין היה לקנות בכספי מעשר שני דווקא תרומה, כך יכול היה לקנות יותר פֵרות, אבל הסעודה צומצמה לכוהנים בלבד, ולכך חכמים מתנגדים (ורבי שמעון חולק). בפֵרות שביעית כל החשש קל יותר. הרי את הפֵרות צורך הקוטף לעצמו, והפֵרות מצויים בצמצום; אם הוא כוהן תאפשר לו קניית פֵרות תרומה לקנות יותר פֵרות, והוא יאכלם בטהרה. החשש של "מיעוט האכילה" הוא מלאכותי, ולפיכך נראה שדין שביעית הושפע או הועבר ממעשר שני.

בזבחים החשש קטן עוד יותר. מספר אוכלי הקודשים לא יושפע כמעט מקניית פֵרות תרומה, הרי ממילא רק מעשר ופסח נאכלים על ידי מי שאינם כוהנים, ומשנתנו מדברת על קודשים רגילים שרק הכוהנים אוכלים אותם, כמו שנאמר במשנת זבחים: "הכהנים רשאין לשנות באכילתן" (פ"י מ"ז). אם כן, מספר האוכלים אינו מצטמצם. כל החשש הוא שבשר הזבח חייב להיאכל בלילה או בשני לילות ויום, ואילו את התרומה ניתן לאכול ללא הגבלת זמן. ברם, צמצום זמן האכילה אינו רק דרישה הלכתית. גם אכילת בשר חולין מצומצמת לזמן שהבשר טרי, ולא שמענו שיש למנוע ריקבון תבליני תרומה, על כן נראה שכל החשש ההלכתי הועבר בצורה מלאכותית מדין מעשר שני, ומשנת זבחים איננה מבטאת מחלוקת רֵאלית אלא העברה ספֵרותית בלבד.

אם כן, סדרת הלכות לפנינו, וברובן אותה מחלוקת:

• בהמות שהתערבו – מחלוקת אם ירעו עד שיסתאבו או יוקרבו ויאכל כחמור שבהן.

• בשר שהתערב – יאכל כחמור שבהן לכל הדעות (שהרי אם נפסול את הקרבן לאכילה בוודאי נמעט בכך את אכילתו בצורה מלאה).

• עירוב תרומה – מחלוקת האם יש חשש למיעוט אכילה.

• קניית תרומה בדמי מעשר שני או בדמי שביעית – אותה מחלוקת, הטיעון הוא "ממעט באכילתן".

במקרה של בהמות שהתערבו שתי האפשרויות הן או להקריב ולאכול כחמור שבהן ו"למעט באכילתן" (שהרי קודשים קלים ייאכלו כקודשים חמורים) או לפסול את שני הקרבנות, ובבהמות חיות "ירעו עד שיסתאבו" והקרבן לא יעלה כלל למזבח. הטיעון "שלא להביא קודשים לבית הפסול" או "ממעט באכילתן" הוא אפוא פורמליסטי בלבד, הרי האפשרות החילופית ממעטת עוד יותר בקדושה. ייתכן אפילו שהנימוק הועבר בצורה מלאכותית מדין בשר שחוט שהתערבב לדין בהמות שהתערבבו, אך קשה להוכיח טיעון זה.

כאמור, במעשר שני מופיע רק המינוח "ממעט באכילתו". בשביעית, בפסחים (משנה, פ"ח מ"ו) ובזבחים מופיע המונח "להביא לידי פסול", וכן בתוספתא פסחים. רק בתוספתא בזבחים (פ"י ה"ח, עמ' 494) מופיע שנית המונח "ממעט באכילה". לפי הנחתנו ההלכה המקורית הייתה במעשר שני, שם המונח "ממעט באכילה" הוא המתאים ביותר, שכן החשש אינו רק טומאת הפֵרות אלא בעיקר צמצום במספר האוכלים. במקומות האחרים הועבר טיעון זה, אף שהוא מתאים פחות. הדיון בזבחים הוא מלאכותי, ולכן אין בו הקפדה על השימוש במינוח הרגיל.