משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 3

משנתנו והמשנה שלאחריה (משנה ד) דנות בדרכים שבהן ניתן להשתמש במעות של מעשר שני בירושלים כשהוא נצרך לכסף לצרכים אחרים מאלו המותרים בפֵרות מעשר שני (אכילה, שתייה או סיכה), או כאשר הפֵרות בירושלים והמעות מחוץ לירושלים.

מי שהיו לו מעות – של מעשר שני, בירושלם וצרך להם – צרך את הכסף לקניית דברים שאינם לאכילה, לשתייה או לסיכה, ולחבירו פירות – חולין, אומר לחבירו – בעל המעות אומר לחברו בעל הפֵרות: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נימצא זה אוכל פירותיו בטהרה (וזה אוכל פירותיו בטהרה) – המשפט שבסוגריים מיותר ונמחק, והלא עושה צורכו – קונה דברים שחפץ במעותיו – בעל הפֵרות נשאר עם פֵרותיו, ומעתה יצטרך לאכול את פֵרותיו תוך הקפדה על הטהרה. הוא עושה מעשה מתוך חברות, לאפשר לחברו בעל המעות של מעשר שני לעשות במעותיו מה שירצה.

המשנה לא ציינה שהמעות הן של מעשר שני, ולא ציינה שהפֵרות הם חולין והם בירושלים. פרטים אלו מובררים מתוך ההלכה של המשנה. כך דרכה של המשנה במקרים רבים.

לא יאמר כן – לא יעשה את מעשה החילול, לא יעשה את פֵרות החולין לפֵרות של מעשר שני, לעם הארץ – שכן אין מוסרים פֵרות שיש בהם קדושת מעשר לעם הארץ החשוד על הטהרה, ובלשון הירושלמי: "שאין מוסרין ודאי לעם הארץ" (נד ע"א)¹⁹מטבע לשון זה מופיע בירושלמי בהקשרים דומים (דמאי פ"א ה"ב, כא ע"ד; פ"ב ה"ד, כג ע"א). נושא זה של מסירת פֵרות לעם הארץ נדון בהרחבה בפירושנו לשביעית פ"ו מ"ח-מ"ט ועוד. , אלא בדמיי – במעות מעשר שני של דמאי. בעל המעות קנה פֵרות מעם הארץ והפריש מהם מעשר שני מתוך ספק אם עם הארץ הפריש מעשר שני. את המעשר הספק פדה במקום מושבו מחוץ לירושלים, ועלה עם המעות לירושלים. מעות דמאי אלו הוא יכול לחלל על פֵרות שבידי חברו אף אם החבר הוא עם הארץ שאינו נאמן על הטהרה, שכן אין אלו אלא מעות שהן ספק מעות מעשר שני.

ממשנתנו אנו לומדים כי בחילול פֵרות מעשר שני ובחילול המעות על פֵרות אין צורך שיהיו המעות והפֵרות אלה ליד אלה (הרא"ש). עוד אנו לומדים שעם הארץ חשוד על מעשר שני; הוא חשוד שלא ישמור על קדושתם, וודאי שחשוד על שמירת טהרתם. עם זאת הוא נאמן על הדמאי, וכנראה היו רבים מעמי הארץ שהקפידו על שמירת מעשר שני ולכן הקלו באיסור לתת להם פֵרות מעשר שני.