משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 13

בית שמי אומרין מפתיח ומערה לגת – כדי שלא תחול קדושת מעשר שני אף על הקנקנים הוא חייב לחזור ולפתוח את החבית ולערות את היין לגת. "מפתיח" – כך בחלק מעדי הנוסח⁶⁸ג4, ג7, ו, ז, ט, נ, ש, ת3. , וביתרם – "מפתח". מפתח (או מפתיח) הוא כמו פותח, וכן "מאחיזין" (משנה, שבת פ"א מי"א) או "מרחיצין" (משנה, שם פ"ט מ"ג; פי"ט, מ"ג), ועוד.

בית הלל אומרין מפתיח ואינו צריך לערות – ודי לו בפתיחת החבית. במשנה הקודמת נאמר שאם זלף לתוכן (של החביות) סתם עד שלא גפן לא קנה מעשר אבל "משאגפן קנה מעשר", ובמשנתנו נאמר שיכול להוציא את הקנקנים מידי קדושת המעשר על ידי שיפתח את הקנקנים המוגפים. לדעת בית שמאי אף צריך לערות את היין לגת. במשנה הקודמת אף נאמר שעד שלא גפן תורם מחבית "אחת על הכל", ומשגפן תורם מכל אחת. יש ממפרשי המשנה שסוברים כי המחלוקת אינה מוסבת אלא להלכה שנייה זו, שכן משעה שהמעשר קנה, כלשון המשנה הקודמת, שוב לא ניתן להפקיעו, ויש שמפרשים שדברי המשנה מכוונים רק להלכה הראשונה שבמשנה הקודמת, שהרי עניינה העיקרי של משנתנו הוא במעמדו של המעשר השני, וההלכה בהפרשת התרומה היא רק אגב גררא⁶⁹ראו דברי תפארת ישראל לעומת דברי משנה ראשונה. . לדעתם של כמה ממפרשי המשנה כבר האמוראים בתלמוד הירושלמי חלוקים בכך. בירושלמי בסוף פרקנו נאמר: "רבי יהושע בן לוי אמר על הראשונה הושבה" (נד ע"ג), כלומר ההלכה הראשונה במשנה "הושבה", נקבעה בבית המדרש הלכה זו של בית שמאי ו"רבי בא אמר על השנייה", על ההלכה השנייה שבמשנה⁷⁰ראו פירוש הר"ש סירליאו בירושלמי ודברי תפארת ישראל למשנה. . אלא שדברי הירושלמי אינם מובררים לנו, ויש מפרשים שדברי בית שמאי ובית הלל מוסבים על שתי ההלכות שבמשנה הקודמת כאחת.

בתוספתא מסביר רבי שמעון בן אלעזר את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל: "לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על הדורך [באצבע]⁷¹כך, כנכון, בכ"י ערפורט. ראו ליברמן, עמ' 740, ודברי ברנד, כלי חרס, עמ' קנה והערה 595 שם. [ב]חבית שמפתיח ואין צריך לערות, על מה נחלקו על הדורך בגת, שבית שמיי אומרים מפתח ומערה לגת ובית הלל אומרים מפתח ואין צריך לערות" (פ"ב הי"ח). כרגיל דורכים ענבים ברגליים בגת, אך יש שדורכים כמות קטנה בחבית ודורכים אותם באצבע, כלומר בידיים. ביין שנדרך בחבית אף בית שמאי מודים שדיו אם פותח את המגופה של החבית.

במי דברים אמורים במקום שדרכן להימכר סתומות אבל במקום שדרכן להימכר פתוחות לא יצא הקינקן לחולין – ופירש הר"ש משנץ, ובעקבותיו הרע"ב, שאין הלכה זו המשך למחלוקת של בית שמאי ובית הלל אלא הלכה בפני עצמה, מעין זו ששנינו לעיל בפ"א מ"ד, שהקונה כדי יין "במקום שדרכן להימכר סתומות" יצא הקנקן לחולין, אבל אם קנה במקום שדרכם למכור חביות פתוחות והוא קנה את היין עם הקנקן אין הקנקן יוצא לחולין וחייב לאכול מעשר שני כנגד דמי הקנקן. ההלכה במשנתנו מוסבת על ההלכה שבמשנה הקודמת שבה נאמר שמשגפן קנה מעשר והקונה את החבית מוגפת במקום שדרכן להימכר סתומות הקנקן טפל ליין ויצא לחולין, אך במקום שדרכן להימכר פתוחות, והוא קנה חבית סתומה, הרי גילה דעתו על קניית החבית והקנקן לא יצא לחולין, וחייב לאכול כנגד מחיר הקנקן. לפי פירוש זה העיקר חסר מן הספר. דוד צבי הופמן השלים את דברי המשנה: "[הלוקח קנקני יין בכסף מעשר שני עד שלא גפן לא יצא קנקן לחולין משגפן יצא קנקן לחולין] במה דברים אמורים" וכו'. אלא שאין אנו רשאים להוסיף דברים למשנה כדי לפרשה.

בעל מלאכת שלמה מביא בשם רבי יהוסף אשכנזי ש"ברוב ספרים גרסינן אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין", וכך אמנם הגרסה בכ"י לידן לירושלמי (ל) ונוספה המילה "לא" בכ"י של סופר אחר. לפי גרסה זו הוא מפרש את משנתנו. המשנה קובעת שהקונה יין בירושלים ממעות מעשר שני ומבקש שהקנקנים ייצאו מקדושת מעשר שני חייב, לדעת בית שמאי, לפתחם ולערות את היין לגת. אך לדעת בית הלל די בפתיחת החבית, ואם דרכם למכור חבית פתוחה הרי אין צורך לפתוח את החבית והקנקן יצא לחולין. המשפט "במה דברים אמורים" הוא, אפוא, המשך לדברי בית הלל⁷²וראו הערותיו של זק"ש, זרעים, למשנתנו. אם כן, לפנינו שימוש חריג במונח "במה דברים אמורים", וראו פרשנותנו למונח לעיל, מעשרות פ"ה מ"ה. .

במשנה הקודמת השתמש התנא בלשון "קנה מעשר" או "לא קנה מעשר" לציון חלות קדושת המעשר השני על הקנקנים ובמשנתנו התנא משתמש בלשון "לא יצא לחולין" או "יצא לחולין", כלשון התנא בפ"א מ"ד, ושני הלשונות מכוונים לאותה הלכה. הדברים נראים שלפנינו מקורות שונים⁷³וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 62. .

ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במידה יצא הקינקן לחולין – אף אם הוא מוכר קנקנים סתומים, אם הוא מקפיד ומוכר את היין במידה, קובע את המחיר לפי כל לוג יין – יצא הקנקן לחולין. המשנה אינה מנמקת את ההלכה, ונראה שאם מכר את היין במידה, כלומר לפי נפחו, הרי הבהיר בכך שמכר רק את היין ולא את הקנקן. הר"ש הקשה שהרי אסור למכור מעשר שני כלל, וכן שנינו לעיל (פ"א מ"א) שאין למכור מעשר שני, אבל מותר להחליף עם חברו. הוא מתרץ שמדובר באומן המייצר חביות, וברור שאינו מוכר אלא את היין, וזו כאילו מכירה במידה. הרש"ס אומר על כך בפשטות "ואין דבריו נראים", ומתרץ שהכוונה לפדיון מעשר שני מחוץ לירושלים, הוא פודה קנקן יין של מעשר שני ומחשב את המחיר לפי נפח היין בלבד. זאת ועוד, העולה לרגל ובידו מטבעות קונה מפֵרות ההופכים בכך למעשר שני, וגם מכירה זו עשויה להיות במידה (רש"ס בשם הראב"ד).

השאלה היא במישור המשפטי בלבד. אמנם המשנה אסרה מכירה, אבל למעשה היא אסרה רק עסקה הנראית כלפי חוץ כמכירה; בפועל מוכרים מעשר שני, אלא שהאופי הכלכלי של העסקה מוצנע. המשנה מדגישה שמכירה במידה היא בבחינת "החמרה", ורמזנו לכך במבוא.

בכתב יד קופמן "ואם רצה", וכן ב- ג4, ל, ס (אם), אבל ביתר עדי הנוסח "אבל אם", וכן הכריע בעל מלאכת שלמה.

רבי שמעון אומר אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקינקינה יצא קינקין לחולין – יש נוסחאות אשר גורסות במקום "חבית זו" "יין זה" או "יין זו", ואין אלו אלא ניסיונות לתקן את שקשה להם שפתח בחבית וסיים ב"יצא קינקין", ואין מקום להגהה כפי שיתברר בהמשך.

רבי שמעון שונה שאף אם מוכר בקנקנים פתוחים או סתומים יכול המוכר להצהיר כי הוא מוכר לו את היין חוץ מן הקנקן וקדושת המעשר לא תחול על הקנקן, ואינו חייב לאכול מעשר כנגד שוויו של הקנקן. הקנקן יצא לחולין.

ה"חבית" מציינת חבית על יינה, ו"הקנקן" מציין את כלי הקיבול. בתוספתא נאמר: "הלוקח חבית בירושלם פתוחה צריך לאכל כנגד הקנקן" (פ"א ה"י); בבראשית רבה מדמה המדרש את העננים והמטר שבהם ל"חבית שליין וקנקנה... אמר לו הבא קופתך ובוא מדוד, כך הקדוש ברוך הוא אומר לארץ אייטי ענניך וקבלי מטר" (פי"ג יא, עמ' 120), ובדברים רבה: "משל למה הדבר דומה לגנבים שגנבו חבית של יין הרגיש בהם בעל הבית, אמר להם יערב עליכם אלא בחייכם משאתם שותים את היין החזירו את הקנקן למקומו" (פ"ח ד).