משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 3 · משנה 12

במשנה הקודמת נדונה אף ההלכה על עורו של הצבי שנלקח בכסף מעשר שני. היא דנה בעטיפה שבתוכה נמצא הבשר. משנתנו והמשנה הבאה אחריה עורכות את ההלכות על מעמדם של הקנקנים של המעשר השני, הקנקנים שבתוכם היין של המעשר השני.

המשאיל קינקיניו⁶²אצלנו "קינקיניו", ברוב עדי הנוסח "קנקניו", וכן ב- א, ב, ג4, ג7, ז, ט, כ, מ, ן, פ, ץ, ת, ת2, וכנראה כך גרס גם רבי יהוסף אשכנזי, שכן הוא מדגיש שמשאיל מעצמו את הקנקן. אבל בדפוסים נדפס "קנקנים", ואפשר שהשאילם גם מאחר. למעשר שיני – מתנה או מצהיר שאינו מייחד את קנקניו ליין של המעשר השני אלא משאיל את הקנקנים לצורך העלאת היין לירושלים, ומתכוון לאחר מכן להשתמש בהם לצרכיו האחרים.

אפ על פי [ש]גאפן – אף על פי שסתמם במגופה וסגר את הקנקנים כדרך שסוגרים קנקני יין, לא קנה מעשר – לא חלה על הקנקנים קדושת המעשר ואינו צריך לאכול כנגדם בירושלים. הוא רק השאיל את הקנקנים לשם העלאת היין לירושלים, ולאחר ששתה את היין הקנקנים חוזרים להיות חולין. לשם הבנת היסוד ההלכתי של משנתנו עלינו לחזור על הברייתא הקובעת את מעמדו של המעשר השני: "חומר במעשר שני, שהמעשר שני קונה את הקנקן ואסר דמיו..."⁶³תוס', שביעית פ"ז ה"ז; מעשר שני פ"ב ה"ח (אינה במקומה, וליברמן במהדורתו הקיפה בסוגריים); ביכורים פ"א ה"ו. . הנותן את יינו של מעשר שני בקנקן הקנקן הופך להיות חלק מן המעשר, והמשנה מלמדתנו שאם התנה שאינו אלא משאיל את הקנקן לצורך העלאתו לירושלים אין הקנקן נתפס למעשר: אם יפדהו אינו צריך להוסיף על ערך היין אף את דמי הקנקן, ואם ישתה את היין בירושלים אינו צריך אף לאכול כנגד דמי הקנקן. נקטנו בדברינו "קנקני יין" על פי דברי התוספתא: "המשאיל קנקניו למעשר שני, אף על פי שגפם לא קנה מעשר. במי דברים אמורים בשל יין, אבל של ציר, של חומץ, של מוריס, של שמן, של דבש, בין גפם בין שלא גפם [לא] קנה מעשר" (פ"ב הי"ח)⁶⁴בכל כתבי היד: קנה מעשר, אבל בפירוש המשניות לרמב"ם ובהלכותיו, הלכות מעשר שני פ"ח ה"ה, וכן במלאכת שלמה: "לא קנה", וכן אף בירושלמי בסוף הפרק בהלכה מעינה. . היין נזקק לקנקן הסגור כדי לשמור על טעמו ועל ריחו, אך לא השמן והמשקאות האחרים⁶⁵וראו עוד בתוספתא פ"א ה"י. .

זלף לתוכן סתם – פירש הר"ש משאנץ ש"הכניס לתוכן יין של טבל", אולם משנתנו אינה מזכירה כלל קריאת שם של מעשר על היין. משנתנו רואה את היין כיין שכבר נקבע כמעשר, וקרוב לקבל את פירושו של הרמב"ם שזילף יין של מעשר לקנקנים ולא פירש שהוא רק משאילם למעשר, והמשנה דנה מאימתי קנה המעשר את הקנקנים.

עד שלא גאפן – לקנקנים, לא קנה מעשר משאגפן קנה מעשר – "גאפן" או "אגפן" הם כתיבים שונים לאותה מילה, והכוונה למי שחתם את הקנקנים ובפדיונו או בהעלותו אותם לירושלים יצטרך לפדות או לאכול כנגד הקנקנים. קביעת מעמדם של הקנקנים כמעשר הוא עם סתימתם במגופה. בתלמוד הירושלמי מוסר רבי חייה בשם רבי יוחנן: "כיני מתניתא אם עד שלא גפן קרא שם (כלומר קבע שקנקנים אלו יהיו מעשר שני) לא קנה מעשר קנקן. משגפן קרא שם, קנה מעשר קנקן" (נד ע"ג). הוא מפרש את משנתנו שמילא יין מן הגת ולאחר שמילא קרא שם לקנקן או לקנקנים מסוימים שאלו יהיו מעשר שני, והמשנה קובעת שעד שלא גפם אין המעשר קונה ורק משגפם קנה מעשר את הקנקן. התוספתא בפ"ב הי"ח מוסיפה: "אימתי אמרו קנה מעשר, בזמן שכולה מעשר, אבל אם הפקיד לתוכה רביעית של חולין, בין גפם בין שלא גפם לא קנה מעשר". כלומר, הוא קבע שהקנקן יהא מעשר שני אבל לא כולו אלא שרביעית תישאר חולין, ועל ידי כך לא קנה המעשר את הקנקן⁶⁶ראו ליברמן, עמ' 749. .

המשכה של המשנה סודר הלכות בהלכות תרומה, ולא נצטרפו הדברים למשנתנו אלא מחמת שעניינן של הלכות תרומה אלו הן בהגפת הקנקנים.

עד שלא גפן – לקנקנים של יין של תרומה, עולות באחת ומאה – קנקן או קנקנים של תרומה שנתערבו בין קנקנים שאינם של תרומה. אם מספר הקנקנים של חולין הוא מאה ואחד לכל קנקן של תרומה – קנקן התרומה "עולה", כלומר מתבטל בכמות זו של החולין, כמו ששנינו במשנת תרומות: "תרומה עולה באחד ומאה" (פ"ד מ"ז). כל הקנקנים הם חולין, אבל צריך להרים מן הקנקנים כשיעור הקנקן של תרומה שנתערב ולתת אותו לכוהן, כאותה ששנינו במשנת ערלה ראש פרק ב: "התרומה... עולים באחד ומאה⁶⁷והשוו חלה פ"א מ"ט ובכורים פ"ב מ"א. ... וצריך להרים" כשיעור התרומה, משום "גזל השבט" (ירו', ערלה פ"ב ה"א, סא סע"ד).

משגפן מקדישות כל שהן – משגפם לקנקנים של תרומה ולקנקנים האחרים שוב אין הם מתבטלים, וכל הקנקנים, יהיה מספרם אשר יהיה, מתקדשים והופכים להיות תרומה, ואין לו אלא למכרם לכוהן במחיר זול, ב"דמי תרומה", חוץ מהקנקנים שהייתה בהם תרומה והם מעין רכושו של הכוהן.

עד שלא גפן תורם מאחת על הכל – עד שלא הגיף וסגר את הקנקנים רשאי לתרום מקנקן אחד על כל הקנקנים. כל הקנקנים הפתוחים הם כאילו כמות אחת. הלכה זו, כפי שנראה במשנה הבאה, היא בשיטת בית הלל, ומשגאפן תורם מכל אחת ואחת – כל קנקן סגור וחתום הוא יחידה בפני עצמה, ויש להרים תרומה מכל קנקן בפני עצמו.