משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 7

מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור – מי שהיו לו פֵרות כרם רבעי בזמן הבית והגיע זמן הביעור, היה צריך לבער את הפֵרות. הוא נדרש לעלות לרגל לירושלים מבעוד מועד ולאכול שם את הפֵרות, כמו שנאמר במשנה ו. לא נאמר מה הדין אם יש לו כסף, ולא פֵרות טריים. הדעת נותנת שחכמים דרשו ממנו לנצל את המעות בירושלים, ואם לא – לבערם. לאחר חורבן הבית אין כבר אפשרות לניצול הפֵרות.

בית שמי אומרים צריך לחללן על הכסף – את דברי בית שמאי ניתן להבין בשתי צורות. האחת היא שלדעת בית שמאי יש לחלל את הפֵרות על כסף. המקרא אומר "וצרת בידך" וזו רשות, שרשאי אדם לחלל פֵרות על כסף, ובית שמאי הופכים זאת למעין מצוות עשה, יש לחלל את הפֵרות על כסף ואז לבערו. הסבר זה נסמך על דברי הירושלמי: "מה טעמא דבית שמי 'וצרת הכסף' בלבד בידך⁵⁹הר"ש מצטט "ובלבד בידך". . מה טעמא דבית הלל אפילו מחללו מהו מועיל" (נו ע"ג). אם כן, לבית שמאי את הביעור יש לבצע, אלא שקודם יש לחלל את הפֵרות על כסף, "ובלבד בידך", כלומר החילול הוא מצווה ממש. כך הבינו כל המפרשים. אפשרות שנייה היא שלדעת בית שמאי מותר או צריך לחלל את הפֵרות על כסף, אבל את הכסף יש לשמור ולחכות עמו. ההיגיון שבעמדה זו ברור. מצוות מעשר שני עצמה לא בטלה, אבל בטלה האפשרות לנצל את הפֵרות בירושלים, וממילא בטלה האפשרות גם לבער את הפֵרות. אדם צריך לבער מה שלא אכל, אבל אם נמנע ממנו לאכול למה "ייקנס" בביעור המעשרות? על כן עליו לשמר את הכסף עד שייבנה המקדש, ומצוות ביעור תחול לאחר בניית המקדש בלבד. הסבר זה עומד בניגוד לדברי המפרשים, אך אינו בניגוד לירושלמי עצמו.

[ו]בית הלל אומרים אחד שהן כסף אחד שהן פירות – כאמור טעמם של בית הלל הוא "למה מחללו", כלומר יש לבער את הפֵרות או את הכסף, ומכיוון שכך מה יועיל חילול הפֵרות לכסף, הרי יש לבערם בכל מקרה. ברור שבית הלל סוברים שביעור מעשרות חל גם על כסף, ברם אין להסיק מכאן שכך סברו גם בית שמאי.

כאמור, הצענו לפרש שלדעת בית שמאי בזמן הזה אין מבערים מעות של מעשר שני. בסיפור אחר מסופר על רבן שמעון בן גמליאל ושניים מהחכמים שביקרו אצל בעל בית אחד בכזיב והראה להם כלי מלא דינרי זהב. הם מתלוננים על נוהגו ואומרים "צא ואכול את פירותיך, נשתכרת במעות איבדתה נפשות" (תוס', פ"ג הי"ח). רוב המפרשים מציעים שבעל הבית לא הגדיר את מקומו של המעשר השני, ועל כן הרמת המעשר השני לא תפסה וממילא נמצא "מאבד נפשות", שכן הוא אוכל טבל⁶⁰ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה למעשר שני, עמ' 763. . הסבר זה מותיר את הטענה "נשתכרת במעות" כטענת סרק, הרי בעל הבית לא הרוויח מכך מאומה. אדרבה, בידו הון עתק שהוקדש למצווה. מהניסוח צריך להבין שבעל הבית ניסה לקצץ בעלויות של המעשר השני. ברם, לפי הסבר זה היה "חטאו" רק שלא הגדיר את מקומו של המעשר השני. יתר על כן, כל עניין קביעת המקום של פֵרות המעשר אינו נזכר בתוספתא. אמנם הוא נדון בתוספתא שלפניה, וזהו הקשרו של הפרק, אך המרכיב המרכזי הזה לא נאמר במפורש. אנו משערים שאולי פדה בעל הבית את המעשר השני כהלכה, אלא שלא ביער את המעות, ונהג בכך כשיטת בית שמאי. החכמים אומרים לו "צא ואכול את פירותיך" כיוון שהפדיון היה כהלכה, "נשתכרת במעות" כיוון שלא ביערת אותם ולכשייבנה המקדש תוכל נצל את המעות (למצווה), אבל איבדת נפשות, שלא קיימת את מצוות הביעור כבית הלל. לפי הסבר אפשרי זה גם סיפור זה מצטרף לעדויות על הרמת מעשרות ופדיונם במחיר מלא, ועל כך שלא ביערו את מעות המעשר השני.

עוד אנו שומעים על כלים ובהם מטמוני טבעות של מעשר שני (כגון תוס', פ"א ה"ה; פ"ה ה"א). ייתכן שהמטמון מכיל פדיון של שנה, אך סביר יותר שמדובר בפדיון שנים רבות וכדעת בית שמאי⁶¹על מטמוני מטבעות של מעשר שני ראו במבוא. .

הדרשה של בית שמאי חשובה במיוחד. הרי ברור שפשט הכתובים מדבר על ימי המקדש, כשקיימו את מצוות מעשר שני כתקנה, אם כן הסברם של בית שמאי אינו פשט הכתוב. אנו מקבלים הסבר זה בפשטות, שהרי רוב הדרשות ההלכתיות אינן פשט הכתוב. אבל אותם פרשנים מסורתיים הרואים ברוב הדרשות את עומק פשוטו של הכתוב התקשו בכך, ותירצו בדרכים שונות. היו שהכירו בכך שהדרשה אינה פשט הכתוב, והיו שאמנם הכירו בכך, כבעל תוספות יום טוב, אך גם הסבירו שהיעדר המקדש הוא כריחוק מקום והדרשה היא עומק הפשט.

בית שמאי ובית הלל פעלו בימי הבית, ובדרך כלל נדונו ההלכות והמחלוקות שבשמם בשלהי ימי הבית השני. לאחר חורבן בית שני נחלשו בית שמאי והוכרעה ההלכה כבית הלל. כבר אמרנו, פעמים רבות, שבפועל לא היה מעמד שההלכה הוכרעה בו כבית הלל באופן כללי וגורף. למעשה הייתה סדרה ארוכה של הכרעות ורק בדיעבד, בסופו של תהליך ארוך, התברר שבדרך כלל ההכרעה כבית הלל, אבל משניות רבות נסתמו כבית שמאי, והיו חכמים שנהגו כבית שמאי ובעיקר רבי אליעזר ורבי טרפון, וגם רבי יהודה ממשיך לעתים בשיטתם⁶²ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, שם גם נאספו חלק מהעדויות על משניות שנסתמו כבית שמאי. . מכל מקום, תהליך ההכרעה התנהל בדור יבנה, ובעיקר בראשיתו. מהמקורות מצטיירת תמונה כאילו לאחר החורבן פעלו רק שרידים מבית שמאי. רבי אליעזר המהלך פעמים רבות בשיטת בית שמאי היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי מבית הלל, והוא כבר אינו בבחינת "חבר" בבית שמאי.

עוד אנו שומעים על תלמידים מבית שמאי המורים הלכות בגליל בדור יבנה (תוס', כלאים פ"א ה"ג-ה"ד), ועל שני זקנים בצידן שאחד מהם היה מבית שמאי (בבלי, שבת כא ע"ב). ציידן היא עיר החוף צידון שבסוריה, או ציידן שמצפון לכנרת. את המעשה מוסר רבי יוחנן, וטבעי להניח שהוא מספר על מציאות המוקדמת לו בשניים-שלושה דורות, ולא סיפור קדום מימי הבית. ברם, מעשה זה אינו מקדם את דיוננו. לא נאמר שם שהזקן היה מבית שמאי אלא שנהג כבית שמאי, והרי הוא מצטרף לעדויות על תנאים ואמוראים שנהגו כבית שמאי. עוד אנו שומעים על יונתן, אחיו של רבי דוסא, שהיה מבית שמאי, ופעל באמצע דור יבנה (ירו', יבמות פ"א ה"ו, ב ע"ג; בבלי, טז ע"א).

המסורות שהבאנו מצטרפות לטענה שבית שמאי לא נעלמו לאחר החורבן, אך אין ללמוד מהן על פעילות של קבוצה מאורגנת, במידה זו או אחרת, של חבורת חכמים הרואה עצמה כבית שמאי. יש להניח שתלמידי בית שמאי, שהיו מקורבים לקנאים, נפגעו במרד החורבן יותר מתלמידי בית הלל⁶³על כך ראו בן שלום, בית שמאי. . באופן טבעי נחלש בית שמאי, אבל ודאי שבודדים שרדו את המרד והמשיכו ללמוד וללמד כגון רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי טרפון, אולי גם רבי אלעזר בן ערך ואחרים. במקביל התערער גם ארגונם של בית הלל. הם זכו לניצחון היסטורי והפכו לסתם "חכמים".

על רקע זה מעוררת משנתנו עניין מיוחד, שכן יש בה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שכל כולה צמחה לאחר החורבן. בדוחק רב ניתן להעמיד שבית שמאי ובית הלל חלקו על ביעור מעות בזמן שבית המקדש היה קיים והעורך למד ממחלוקתם על דעותיהם לאחר החורבן. הסבר זה קשה להלמו, שכן הוא מחייב להניח פעילות תיקון ועריכה הנדירות במשניות.

הלכה דומה לשלנו, מבחינה היסטורית, יש בברייתא אחרת. לדעת בית הלל אם חילל פֵרות מעשר שני בזמן הזה בירושלים עצמה הפדיון תופס, ולדעת בית שמאי הפדיון אינו תקף וגם הפֵרות וגם המעות הם מעשר שני (תוס', פ"ג הי"ד). בדעת בית שמאי יש הכרה בכך שמצוות מעשר שני בזמן הזה שונה במעמדה מכפי שנהגה בעבר, אבל אין כאן כל עדות לוויתור על עצם המצווה. מכל מקום, זו מחלוקת נוספת שהרקע לה הוא המציאות שלאחר החורבן, ומשתתפים בה בית הלל ובית שמאי. המסקנה היא, אפוא, ששני הבתים פעלו גם לאחר החורבן, בשנים הראשונות של דור יבנה.