משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 8

אמר רבי יהודה בראשונה – בדרך כלל "בראשונה" היא התקופה שלפני ימי הדובר. במקרה זה המדובר בימים שלפני רבי עקיבא, וכפי שנראה להלן המדובר בימי הבית, היו שולחים אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור – כפשוטה הכוונה לפֵרות שטרם בשלו או שטרם הסתיימה מלאכתם ולכן לא חויבו במעשרות. ההנחה ההלכתית היא שהמעשרות של פֵרות אלו אסורים באכילה ויש לבערם יחד עם פֵרות המעשר של אותה שנה, זאת אף שהחיוב החל רק לאחר זמן הביעור. המינוח "שולחים..." יבורר להלן.

עד שבא רבי עקיבה ולימד כל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורין מן הביעור – רבי עקיבא חידש שהמעשרות הללו יחולו רק לאחר הביעור ואין לבערם בביעור הנוכחי, אלא רק בביעור המעשרות הבא, בעוד שלוש או ארבע שנים. גישתו של רבי עקיבא היא משפטית, ואילו ההלכה הראשונה לא הבחינה בין המקרים השונים והייתה אחידה. מבחינה משפטית, מה שטרם בא לעונת מעשרות אין חלים עליו דיני מעשרות וגם לא דיני ביעור. מקור זה מצטרף לעדויות על נוהג הלכה למעשה של הפרשת מעשרות עוד בעודם על העץ, אף שטרם התחייבו במעשרות.

המינוח "בא רבי עקיבא ולימד" אין משמעו שרבי עקיבא בא ממקום רחוק, ואף לא שמצא דרשה (לימוד) מהכתובים, אלא זו תבנית ספֵרותית המעידה על חידוש של הלכה שלא הייתה מקובלת, או שהייתה שנויה במחלוקת. המינוח תדיר למדי (יותר משלושים פעם), ומעיד על מעמדו המרכזי של חכם זה בעיצוב ההלכה התנאית⁶⁴כגון משנה, נדרים פ"ט מ"ט; תוס', פסחים פ"א ה"ז; מועד קטן פ"ב ה"י והי"ד, ועוד. רק לעתים רחוקות נקשר מינוח זה לחכמים אחרים, ראו תוס', עדיות פ"ג ה"א, עמ' 459; סנהדרין פ"ב הי"ג, עמ' 18; בבלי, שבת פג ע"ב; חגיגה ז ע"א, ומקורות רבים נוספים. . בדרך כלל אלו חידושים המבוססים על בחינה משפטית של הנתונים, כמו במשנתנו. במדרש תנאים לדברים שיצוטט להלן מיוחס חידושו של רבי עקיבא לנחוניה בן הקנה איש אמהוס (אמאוס), ורבי יהושע בן חנניה חולק עליו ומביא את הסיפור כראיה נגדו. אם כן, חידושו של רבי עקיבא אינו בעצם הדין אלא בכך שפרסם את דברי רבו שגם אצלו למד. בשלב ראשון היו הדברים במחלוקת, ובשלב שני (דברי רבי יהודה) הם נתפסו כשני שלבים היסטוריים. הוויכוח ההלכתי מבוסס בין השאר על הדרשה "בערתי הקדש מן הבית" – מה שבבית, או שמא גם מה שבראש האילן (מדרש תנאים לדברים, כו יג, עמ' 175).

בתוספתא שלנו ובמקבילות מובא סיפור על הנוהג של "בראשונה". בין המסורות יש הבדלים שונים. נפתח בגוף המעשה, ולאחר מכן נבחן את ההבדלים בין המסורות השונות:

"רבי ינאי אומר משום רבן שמעון בן גמליאל, שהיה אומר בגוזלייא רכיכין, ובאימרייא דעדקין. ושפר באנפאי ואיסיפות על שתא דא תלתין יומין. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית ויוחנן סופר הלה לפניהם אמר לו: כתוב! לאחנא בני גלילא עילאה, ולבני גלילא תחתאה, שלמכון יסגא. מהודענא לכון די מטא זמן ביעורא, לאפוקי מעשריא ממעוטני זיתייא. ולאחנא בני דרומא עילאה, ובני דרומא תתאה, שלמכון יסגא. מהודענא לכון אנחנא דומטא זמן ביעורא, לאפוקי מעשריא מעומרי שבלייא. ולאחנא בני גלותא דבבבל, ובני גלותא דימדי ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מהודעין אנחנא לכון כגוזלייא רכיכין וכאימרייא דעדקין, וזימניה דאביבא לא מטא. ושפר באנפאי ובאנפי חבראי, ואוסיפנא על שתא דא תלתין יומין" (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ה-ה"ו, עמ' 416).

הקטע כתוב בארמית, תופעה נדירה בספֵרות התנאים (להלן), וזה תרגומו:

רבי ינאי אומר... בגוזלים רכים ובכבשים רכים, ונראה בעיניי ובעיני חבריי והוספתי על שנה זו שלושים ימים. מעשה ברבן גמליאל... כתוב! לאחינו בני גליל עליון, ולבני גליל תחתון, שלומכם יסגה (יגדל). מודיעים אנחנו לכם שהגיע זמן העיבור, להוציא מעשרות מן המעטנים של הזיתים. ולאחינו בני דרום עליון, ובני דרום תחתון, שלומכם יסגה. מודיעים אנחנו לכם שהגיע זמן העיבור, להוציא מעשרות מעומרי השיבולים. ולאחינו בני גלות של בבל, ובני גלות של מדי ושאר גלויות ישראל, שלומכם יסגה. מודיעים אנחנו לכם ב(נימוק של) גוזלים רכים וכבשים רכות, וזמנו של האביב טרם הגיע. ונראה בעיניי ובעיני חבריי והוספתי על שנה זו שלושים ימים.

האיגרת כתובה בסגנון של פנייה לציבור ונראית כמקורית, עם זאת בתוכנה חלו כמובן שינויי נוסח, ונבחן אותם להלן. דברי רבי ינאי הם מעין האיגרת שלפנינו. לפי פשוטם הוא מייחס לרבן שמעון בן גמליאל סיפור על איגרת, המופיעה בהמשך הברייתא, שהוא (רבי ינאי) מייחס לאביו (של רבן שמעון בן גמליאל, הוא רבן גמליאל). הבבלי שנביא להלן הבין שזו מסורת נוספת על נוהגו של רבן שמעון בן גמליאל בן דור אושא, אבל כאמור לפי פשוטם של דברים יש כאן רק חילוף שם, ושמעון בן גמליאל הוא החכם שפעל בימי בית שני.

בברייתא מובאת עדות מרתקת לנוהג לשלוח איגרות הנהגה מהמרכז בירושלים לרחבי ארץ ישראל ולתפוצות. מעין איגרת כזו יש בפתיחתו של ספר מכבים ב (מראשית הספר עד פרק ב יח, ואולי אף ההמשך הוא מעין אותה איגרת). השאלה האם האיגרת של ספר מכבים ב היא אותנטית או לא היא משנית; מה שחשוב הוא שהמחבר עיצב את מסורתו כתדמית אותן איגרות. גם שם מתחילה האיגרת ב"לאחים היהודים אשר במצרים ברכה" (מכבים ב, א א), והרי זו הפתיחה שלנו: "לאחינו בני מקום פלוני שלומכם יסגה". הפתיחה היא זו המקובלת גם במכתבים רומיים שיש בהם פנייה לציבור. באיגרות רומיות (ובספר מכבים) נוסף דיווח על מצבו של הכותב: "האחים היהודים אשר בירושלים... שלום טוב". באיגרותיו של בר כוכבא לציבור חסר מרכיב זה של דיווח עצמי, כמו באיגרת שבברייתא.

שלוש איגרות הן שנשלחו (ונכתבו) כולן באותו מועד, מעט לפני פסח. שתיים עוסקות בביעור מעשרות, והשלישית בעיבור שנה. המקום הוא גב מעלה (מעלות) הר הבית. זהו גרם המדרגות המרשים העולה להר הבית מדרום (תמונה 13). זה היה מקום ציבורי הומה אדם, שכן זו הכניסה למקדש. עם זאת, היה מקום לצפות לכך שמעשי שלטון כאלו ייעשו בלשכה סגורה. אלא שנראה שהכתיבה נתפסה כמעמד ציבורי בפני עצמו ולכן נעשתה בפומבי.

ההגמוניה של ארץ ישראל על התפוצות אינה מפתיעה. מנהיגי ארץ ישראל נחשבו למנהיגי כל העולם היהודי. אף שיטת האיגרות אינה מפתיעה. איגרות, בעיקר בעניין קידוש החודש, נשלחו גם בתקופת התנאים והאמוראים. פעם אחת מסופר על עוקבה, ראש הגולה, שבדק את נוסח האיגרות שהגיעו ליהדות בבל בנושא: "מר עוקבא אשכח תרין איגרן. בחדא כתיב: 'ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא תלתין יומין', ובחדא כתיב: 'ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא ירח יומין' " (ירו', מגילה פ"א ה"ז, עא ע"א – מר עוקבה מצא שתי איגרות, באחת כתוב "ונראה בעיניי ובעיני חבריי להוסיף על השנה שלושים ימים, ובאחת כתוב: "ונראה בעיניי ובעיני חבריי להוסיף על השנה ירח ימים"). הסיפור מעיד כי אל ראש הגולה הגיעו לעתים איגרות מהנהגת ארץ ישראל, וכי היה להן סגנון פחות או יותר קבוע, מעין הסגנון שבברייתא שלנו.

פעם אחת ניסו ראשי בבל לקבע להם מערכת עיבור שנים וקידוש חודשים עצמאית. כדי לדכא את ה"מרד" שלחו חכמי הארץ שליחים ובידם שלוש אגרות שנועדו לקדם כל אפשרות בהתפתחות המשא והמתן בין השליחים הללו להנהגת בבל (ירו', סנהדרין פ"א ה"ב, יט ע"א; נדרים פ"ו ה"ח, מ ע"א; במקבילה בבבלי, ברכות סג ע"א, אין האיגרות נזכרות והן הוחלפו בדברי ויכוח חופשיים שאפשרו לעורך לעבות את הסיפור ולפתחו). איגרות נוספות נשלחו מארץ ישראל לבבל בנושאים שונים, בעיקר בנושאים הלכתיים, והמינוח "איגרתא ממערבא" הוא רגיל בתלמוד הבבלי (שבת קטו ע"א; כתובות מט ע"ב; בבא בתרא מא ע"ב; שבועות מח ע"ב ומקורות בבליים נוספים). לסוג זה של איגרות שייך גם הביטוי "שלח רבי אליעזר לגולה" (בבלי, ביצה טז ע"ב ועוד); או "שלחו מתם" (משם – בבלי, סנהדרין יז ע"ב ועוד). איגרות נשלחו גם בכיוון ההפוך ובהן שאלות לחכמי הארץ (בבלי, יבמות קטו ע"ב; גטין פו ע"ב; פסחים קג ע"א, ועוד).

האיגרת כתובה בארמית, אבל במקבילה במדרש תנאים היא בעברית. בדרך כלל ספֵרות התנאים היא בעברית, ועל כן קשה להניח שאיגרת עברית הייתה מתורגמת לארמית. לעומת זאת סביר שהתהליך ההפוך אפשרי, והמעתיק תמה על נוכחות הארמית ותיקנה לפי המקובל בספֵרות חז"ל. החברה של תקופת המשנה הייתה דו-לשונית (עברית וארמית, עם נוכחות יוונית חזקה), אבל הבחירה בשפה לא הייתה מקרית ושפת הפעילות נשאה גם אופי ומסר חברתי-תרבותי⁶⁵ראו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. . הלימוד היה בעברית ומסמכים משפטיים בארמית, ונראה שהאיגרת לא נתפסה כלימוד אלא כפעולה ציבורית משפטית.

את האיגרת שולחים חכמי הפרושים רבן גמליאל (או בנו רשב"ג) ורבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי פעל בשנים האחרונות של ימי הבית השני (ולאחר החורבן). המקביל לו הוא רבן שמעון בן גמליאל ולא אביו רבן גמליאל. מאידך גיסא, הנוסח "גמליאל" חוזר בכל המקבילות, ואין מניעה מלתאר שהיה זמן קצר ששניהם פעלו בו במקביל. רבן גמליאל נפגש עם "אגריפס סבא", הוא כנראה אגריפס הראשון שמת בשנת 44 לספירה (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ה, עמ' 147), וניתן להניח שפעל עד סוף שנות החמישים, כך שניתן לתאר שפעל בשיתוף פעולה עם רבן יוחנן בן זכאי. עם זאת, הסיפור מעורר קושי היסטורי גלוי. בימי בית שני הייתה המנהיגות היהודית בעיקרו של דבר בידי הכוהן הגדול, והיה מקום לצפות שהוא יהיה זה שיכתוב איגרות לתפוצות. ניתן לשער שבימי המרד הגדול ירד כוחו של הכוהן הגדול, ברם בימי המרד הגדול לא היה כבר רבן גמליאל בחיים. יתר על כן, שנת השביעית הייתה שנת 70 לספירה, ירושלים כבר הייתה מוקפת אויבים ורוב יהודה נכבשה, על כן קשה להניח שאז נשלחו איגרות לרחבי ארץ ישראל ולתפוצות. ייתכן שהאיגרת אינה מדויקת ויש בה מעין אוטופיה של מה שצריך היה להיכתב, או כפי שאיגרות כאלו נכתבו לאחר החורבן. כלומר, בימי הבית היה הכוהן הגדול שולח איגרות כאלה, אולי יחד עם חכמי הפרושים, ושמו נשמט משום שבתקופה המאוחרת כבר לא היה הכוהן הגדול פעיל. ייתכן גם ששמו הושמט בכוונה מכיוון שחכמים לא הכירו בסמכותו. אם כך, האיגרת אינה אותנטית אלא ערוכה לפי הנוסח המאוחר. ברם, לשון האיגרת וצורתה נשמעים מקוריים ואמינים.

ברם, ייתכן שיש לקבל את דברי האיגרת כפשוטם. את עיבור השנה וקידוש החודש ביצעו חכמים ולא הנהגת המקדש הצדוקית. כפי שראינו במבוא למסכת ראש השנה התחרו הצדוקים והפרושים על תפקיד זה של קביעת הלוח, והתחרות גרמה לעימותים, אך בדרך כלל החזיקו כנראה הפרושים בעמדת הנהגה זו. גם את עיקרי ההלכה הם אלו שקבעו, ועל כן ייתכן שכל האיגרות הללו מבטאות את חלקם של הפרושים בהנהגה. מכל מקום נושא זה מחייב בירור רחב, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

מבחינת פירוש המשנה: השלב של "בראשונה" הוא השלב המתואר באיגרות הללו. ראשי החכמים פונים לעם להפריש מעשרות עוד לפני שחויבו במעשרות. רבי יהודה מסכם, אפוא, את אשר כתוב באיגרות, וזה סיכום הלכתי של סיפור קדום יותר. אין להסיק מהמשנה שהמשיכו לשלוח איגרות כאלו עד ימי רבי עקיבא. ייתכן שהאיגרות נשלחו רק בימי הבית, אבל ההלכה העקרונית שעליה הן היו מבוססות נשארה עד ימי רבי עקיבא. אם כן, אין מהסיפורים עדות להמשך הנוהג (המצווה) של ביעור מעשרות הלכה למעשה אחר החורבן.

כאמור, האיגרות מופיעות במקבילות מספר ומן הראוי להציגן ולבחון את נוסח האיגרות בקפדנות. במדרש התנאים ובירושלמי סנהדרין האיגרת הראשונה היא לדרום והשנייה לצפון (לגליל), וביתר המקורות הסדר הפוך. עם זאת הצגנו גם את יתר המקורות לפי הסדר במדרש התנאים, וזאת לנוחות הדיון. למעשה יש גם מקבילה בירושלמי למשנתנו (נו ע"ג), אך לא הצגנו נוסח זה בטבלה במלואו מטעמי נוחות, אלא רק את השינויים.

מדרש תנאים⁶⁶מדרש תנאים לדברים, כו יג, עמ' 176-175. תוס', סנהדרין⁶⁷תוס', סנהדרין פ"ב ה"ו, עמ' 416. בבלי, סנהדרין⁶⁸בבלי, סנהדרין יא ע"ב. ירו', סנהדרין⁶⁹ירו', סנהדרין פ"א ה"ב, יח ע"ד. ירושלמי⁷⁰ירושלמי למשנתנו, נו ע"ג.

בסך הכול כל המסורות דומות ולא נעסוק בהבדלי הלשון, אלא רק בשאלות מרכזיות. נוסח מדרש התנאים עומד בפני עצמו, שכן הוא היחיד המתורגם לעברית. יש בו גם משפטים שאין במקורות האחרים כמו "אדיין (עדיין בלשוננו) קדשי שמים לא התבערו", ויש בו גם פירוט של מחוזות המשנה של יהודה ושל הגליל. פירוט זה הגיוני וסביר, כמו שהראינו במקום אחר⁷¹ספראי וספראי, בית ענת. . לפיכך נראה שאין הוא עיבוד ספֵרותי אלא נוסח מקורי, ואולי המקור הספֵרותי של יתר המסורות.

הנוסח סופר "הלז" הוא ניסיון לתיקון של המונח הבלתי ברור "סופר חלה". אלא שאין ספק שסופר חלה הוא הנוסח המקורי. "חלה" או "חולה" הוא כינוי לסנהדרין, כפי שהראה כבר הופמן בהערותיו למדרש.

מסתבר שלכל אזור נשלח מכתב בנפרד, שהרי השליח שהביא את המכתב מסוגל היה להגיע רק למקום אחד, לגליל או לדרום, לבבל או למצרים.