משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 9

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וצריך לקראות להם שם – רק בכתב יד קופמן נכתב "וצריך" אבל ביתר עדי הנוסח "צריך", כלומר התנאי הוא "מי שהיו פֵרותיו רחוקים", וההלכה היא: "צריך...". גם בכתב יד קופמן האות וי"ו אינה וי"ו החיבור (כלומר המשך התנאי) אלא וי"ו התוצאה, כרגיל בכתב יד זה. על כל פנים, ההלכה היא ש"צריך לקרוא להם שם". הבעיה היא שהגיעה שעת ביעור המעשרות והאדם מצוי הרחק מביתו. עליו לתת את המעשרות לבעליהם, אך אין הוא יכול לבצע זאת. עליו לקרוא להם שם, כלומר לקבוע היכן בדיוק נמצא החלק של המעשרות, ולתת אותם לבעליהם בטכניקה שתוסבר להלן. פירשנו כך משום שהפרק כולו עוסק בביעור מעשרות, ובעיקר משום שאנו רואים ברישא סיכום הלכתי של המעשה בסיפא. אבל את המשפט עצמו קל יותר לפרש במקרה אחר. לפי הפירוש השני מדובר במי שמצוי הרחק מביתו ורוצה לאפשר לבני ביתו לאכול מהפֵרות. במקרה זה עליו לקרוא לפֵרות שם, כלומר להגדיר מהו החלק של המעשרות, ואת היתר ניתן לאכול. אם הוא מפריש מעשר שני הרי שבשלב זה עליו לפדות את הפֵרות.

"לקרוא שם" הוא מונח רגיל להגדרת המעשרות מבלי לבצע בפועל את ההפרשה (משנה, דמאי פ"ד ה"ג; תוס', פ"ד הכ"ב; פ"ח הט"ז; משנה, תרומות פ"ג מ"ה, ועוד). אם כן, קיימים שלושה שלבים בהפרשת מעשרות, הראשון הצהרה וברכה (בתקופה שבה הייתה ברכה על המצוות, ראו להלן מי"א), השני קריאה בשם והשלישי הגבהת הפֵרות שהם מעשר והנחתם בצד או נתינתם לבעליהם.

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה – בספֵרותנו מצויה סדרת סיפורים על נסיעות של חכמי ארץ ישראל לרומא. העדויות השונות נבחנו במקום אחר, והתברר שהיו לפחות שתי נסיעות. בראשונה השתתפו רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי אליעזר, ובשנייה רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה⁷²ספראי, נסיעות. . שתי הנסיעות היו לרומא, ואת החכמים ליוו כנראה תלמידים שמסרו בהתפעלות את מעשי רבותיהם. ההזדמנות של התלמידים לעקוב, במשך תקופה ממושכת, אחרי מעשי רבותיהם הניבה שפע של סיפורים ומסקנות הלכתיות. משנתנו כוללת אחת מהעדויות הללו. הנסיעה עצמה נועדה בעיקר לקשר בין המרכז ביבנה לבין התפוצה הגדולה של רומי. ייתכן שבהזדמנות זו נועדו ראשי היהדות גם עם נציגי הממשל ברומא, אלא שקשה לדעת מה היה מעמדם של מייצגי השלטון הרומי. האם נפגשו עם הקיסר, או עם פקידים נמוכי דרג בלבד? לפי ההמשך אירע המעשה בפסח, במועד ביעור המעשרות.

אמר רבן גמליאל עישור שני – ברוב עדי הנוסח: "שאני". בני ארץ ישראל לא הקפידו על הגיית האותיות הגרוניות, וכך נשמטה האות א', עתיד למוד – כאשר אגיע לביתי אמדוד את המעשרות ואקבע מהו המעשר. זו "קריאת שם" בלשון המשנה, קריאת שם על תנאי.

נתון ליהושע – רבן גמליאל היה עשיר והיו לו מעשרות רבים. רבי יהושע בן חנניה היה לוי והיה עני מרוד, על כן רבן גמליאל מעניק לו את מעשרותיו. הירושלמי מנסה לקשר את ההענקה לשאלה למי ניתנים פֵרות המעשרות, לכוהנים או ללוויים, ועל כך להלן.

בכתבי היד אצלנו החכם נקרא תמיד "רבי יהושע", אבל במקבילה בבבלי קידושין כז ע"א: "רבי יהושע בן חנניה". לצורת ההצגה של שמות החכמים נשוב להלן.

ומקומו מוסכר לו – בשעת הביעור צריך לתת את המעשרות למעשה. בתנאים רגילים היה הלוי לוקח את המעשרות, אך שניהם מצויים רחוק מביתם. על כן צריך היה למצוא שיטת קניין המאפשרת לבצע את פעולת הקניין מרחוק. הפתרון הוא בקניין "אגב": המוכר נותן לקונה (מוכר או משכיר) קרקע, מעשה הקניין של הקרקע הוא בשטר, ואגב קניין הקרקע מועברים גם כל המטלטלים הצבורים על קרקע זו. זו היא ששנינו: "נכסים שאין להם אחריות (כלומר מטלטלים) נקנין עם נכסים שיש להם אחריות (כלומר קרקע) בכסף ובשטר ובחזקה" (משנה, קידושין פ"א מ"ה). הבבלי (בבא מציעא יא ע"ב) שואל מדוע לא בוצע כאן קניין סודר. קניין סודר הוא צורה סמלית של סחר חליפין שבו המוכר קונה מהקונה בגד או מטפחת תמורת הטובין שאצלו אי שם במקום אחר. הקונה הופך לבעליו של החפץ בעת הגבהת המטפחת. ניתן היה לבצע קניין זה במקרה הנדון, אלא שצורת קניין זו אינה מוכרת במקורות התנאיים, ואף לא במקורות ארץ ישראל האמוראיים. היא אופיינית לחשיבה המשפטית הבבלית, ואין תימה שהתנאים לא עשו בה שימוש⁷³גולאק, משפט ב, עמ' 124-121. .

עישור אחר שני – שאני, כמו לעיל, עתיד למוד נתון לעקיבה – כך בכמה עדי נוסח⁷⁴א, ב, ג1, ג2, ג4, ט, כ, ל, ן, פ, ת, ת2. , אבל ביתר עדי הנוסח "עקיבא בן יוסף".

הזכרת חכם עם שם אביו

במסורות הלכתיות נמנים בדרך כלל שמות החכמים בקיצור, רבי שמעון ולא רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהושע ולא רבי יהושע בן חנניה, רבי יהודה ולא רבי יהודה בר אלעאי, רבי אליעזר ולא רבי אליעזר בן הורקנוס. הצורה המלאה (עם שם האב) מופיעה כמעט רק במדרשי אגדה, כפי שעולה מהטבלה להלן⁷⁵הטבלה הוכנה לפי תכנת המחשב של "פרויקט השו"ת", הוא מאגר המידע של אוניברסיטת בר-אילן; אין היא מתחשבת בבעיות נוסח ויש בה טעויות. שאלות הנוסח משנות במידת מה את הטבלה, אך הטעויות הן לכל הכיוונים. כלומר, לעתים נוסף שם האב ולעתים הושמט. אנו מניחים שהטעויות מקזזות זו את זו. מכל מקום, הפעם היחידה שעקיבא בן יוסף נזכר בה במשנה היא המשנה שלנו, וכאמור הופעתו של השם המלא כאן מסופקת ביותר. ראו עוד יבמות פ"ד מי"ג, שם בא השם המלא שמעון בן עזאי (עזיי) בבואו לצטט טקסט לא הלכתי. . רבי שמעון חריג במקצת, שכן הוא מופיע בשמו של אביו גם במדרשי הלכה רבים. ניתן, אפוא, להסיק שבמדרשים שימרו יותר את שם האב. נראה שהמדרשים משקפים את מסורת הדרשה הציבורית, ושם הקפידו יותר לציין את שם אביו של החכם משום שהדברים נועדו לציבור הרחב שאינו מודע מספיק לשמות החכמים. אבל המשנה, התוספתא והתלמודים נועדו לציבור תלמידי החכמים ושם יש לקצר, והמידע הרי כבר ידוע לשומעים. באותם מקרים במשנה, בתוספתא או בתלמודים שבהם מופיע השם המלא התוכן הוא מדרשי, וכלל זה תקף כמעט במאה אחוז, ומשנתנו היא דוגמה לו. הווה אומר, כאן שימר עורך המשנה את לשון הקטע כפי שהיה בהקשרו המקורי. במבוא הבאנו את משנתנו כדוגמה למדיניות העריכה והליקוט של עורך המשנה (והתוספתא) שלעתים כמעט לא נגע בתוכן המשנה הקדומה ובניסוחה והסתפק בהבאתה כמות שהיא, וכפי שהתנסחה בהקשר המקורי (המדרשי) שממנו לוקטה לכאן.

הופעת שמות חכמים עם שם אביהם

שייזכה בו לעניים ומקומו מוסכר לו – שני התלמודים מסבירים שלא במקרה נבחר רבי עקיבא לקבל את מעשר העני. רבי עקיבא היה "פרנס" של עניים⁷⁶ירו', נו ע"ג; פאה פ"ח ה"ז, כא ע"א; בבלי, ערכין ו ע"א; בבא קמא ו ע"ב. , על כן ברגע שהגיע הכסף לידיו הוא נחשב כאילו הגיע לבעליו⁷⁷הבבלי, בבא מציעא יא ע"ב, מגיע לכך מתוך הניתוח ההלכתי, ובירושלמי הדברים מוצגים כמסורת. . עם זאת, ניתן גם לפרש כמו שמציע הירושלמי למשנתנו שרבי עקיבא קיבל את הכסף כשעוד היה עני.

רבי עקיבא פרנס או עני

רבי עקיבא החל את לימודו כעני מובהק, וסיימו כאיש אמיד. רכושו הגיע אליו, לפי האגדה הבבלית, מירושה שקיבל מאבי אשתו. האגדה אולי אינה היסטורית, אך אין ספק שלעת זקנותו היה איש אמיד. גם הירושלמי יודע זאת, והעובדה שקנה לאשתו תכשיט של זהב היא רק אחת הראיות לכך. נסתפק במקור אחד המספר על כך: "בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה. סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים. אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדוטין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו⁷⁸האידֵאל הרבני הוא שתלמיד חכם יימנע מהפגנה ראוותנית של עושר וצריכת מותרות. ממה שעשית לה. אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ו; נו"ב פי"ב, עמ' 30, ומקבילות). מתן הכסף לפרנס חושפת פן מעניין בעולמה של הקהילה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.

צדקה, והמוסדות היהודיים האוטונומיים

הצדקה היא מרכיב מרכזי בחברה היהודית ובהלכה בתקופת המשנה והתלמוד⁷⁹אידֵאל הצדקה מופיע כבר במקרא, אך ניתוח הרעיון ומידת הגשמתו בתקופת המקרא אינם מעניינה של פרשנות המשנה. . בימי חז"ל הייתה הקהילה אחראית על ארגון הצדקה וחלוקתה. מערכת הצדקה היא מהפרקים המפוארים שבתולדות עם ישראל בתקופה זו (ובתקופות אחרות), ולא נרחיב בכך⁸⁰לסיכום ראו ספראי, הקהילה, עמ' 76-62. . בדרך כלל פרנסי העיר היהודית הם שניהלו את פעולות מערכת הצדקה, כמו את יתר הפעולות העירוניות. עם זאת, מצינו גם דרישות מרומזות או ישירות שחכמים צריכים ליטול על עצמם עול זה, ולזכות ביוקרה ובכבוד שיש בתפקידי הכוח. אין צריך לומר שבידינו כמעט אך ורק עדויות של החכמים, ועלינו אף לזכור שהדרישה שחכמים ישולבו בהנהגת הקהילה כבעלי תפקידים עלולה להיות גם פן במאבקי כוח מקומיים על עמדות הנהגה. מכל מקום, גם אם חכמים נטלו על עצמם תפקידי ציבור מתוך אחריות לאומית וגם אם הציבור ביקש מהם למלא תפקידים אלו עדיין יכולים הדברים להתפרש (אז ועתה) כהשתלטות על עמדות כוח.

לא כאן המקום להרחיב בכך, אך בספֵרות התנאית אין עדויות להשתלבותם של חכמים בהנהגה העירונית. בתקופת האמוראים מתרבות העדויות על כך, אך רק בתלמוד הבבלי יש תביעה מפורשת שהחכם יהיה הממונה העירוני על קופת הצדקה (עבודה יז ע"ב)⁸¹ראו ספראי וספראי, הנהגת הקהל. . תפקידו של רבי עקיבא הנזכר במשנתנו אינו בתחום העירוני, הוא פרנס של עניים בתחום הלאומי. בדומה לכך מסופר בתוספתא על רבי יהושע בן חנניה שיצא לבדוק האם כדאי לפדות שבוי רם יחס (תוס', הוריות פ"ב ה"ה-ה"ו; בבלי, גיטין נח ע"א). ייתכן שרבי יהושע בן חנניה פעל כפרנס מקומי, ברם הסיפור כולו אירע, ככל הנראה, בחוץ לארץ והתרחש, אולי, כשהיה רבי יהושע בסיור מיוחד בתפוצות. שוב אין זו עדות מובהקת לחכם כפרנס מקומי, אלא לפעילותו במישור הלאומי. נמצאנו למדים שאין בידינו ראיות תנאיות מובהקות למינוי חכמים כפרנסים במישור המקומי.

אם אכן פירוש זה נכון הרי שיש בו עדות לפעילות הציבור במסגרת צדקה. גם מעדויות מקבילות אנו לומדים שמעשר עני היה ניתן למועצה ציבורית כלשהי. כך פורש המשפט "...ואחד מעשר עני נותנין אותו לחבר עיר בטובה" (תוס', שביעית פ"ז ה"ט, וראו תוס', פאה פ"ד הט"ז). חבר העיר כאן הוא מעין גוף ציבורי אזורי שעל פעולותיו בכלל, ובתחום הצדקה בפרט, עדויות מספר שלא כאן המקום לפרטן⁸²ספראי, הקהילה, עמ' 76-74. . על פעולותיה של הנהגת הציבור היהודי במישור הלאומי שפחות עדויות. ידוע שהרומאים הכירו בארגון יהודי מעין לאומי כלשהו. מאוחר יותר ממלא הנשיא תפקיד זה. לא כאן המקום להרחיב בשאלה זו, ונסתפק בהעלאתה של אפשרות היסטורית זו שיש לה משמעות גם לפרשנות המשנה.

אם כן, שלוש אפשרויות להבין את משנתנו: רבי עקיבא קיבל מעשר עני או כאדם פרטי, או כפרנס עירוני, או כפרנס במסגרת המוסדות היהודיים האוטונומיים הלאומיים. מסיבות היסטוריות כלליות אנו מעדיפים את הפירוש האחרון.

אמר רבי יהושע עישור שיני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזרייה ומקומו מוסכר לו – רבי יהושע הלוי מעניק בזה מעשר מן המעשר לרבי אלעזר בן עזריה שהיה כוהן, ונתקבלו זה מזה שכר – השכר הוא דמי השכירות. תשלום דמי השכירות מקנה להם את השכירות וממילא את המטלטלים שעל אותה קרקע שהושכרה. בתלמוד הירושלמי מתנהל דיון מי נותן שכר למי. בשכירות רגילה השוכר משלם, וכך מסיק גם הירושלמי "בראויים ליטול". הניסוח הוא כוללני משום שגם טיפוס זה של הסדר אינו נתפס רק כמקרה פרטי אלא כדרך לגיטימית ורגילה למסחר והקניה של מטלטלים. גם בתלמוד הבבלי (קידושין כו ע"ב - כז ע"א; בבא מציעא יא ע"ב) מתייחסים אל המעשה כאל מודל למסחר רגיל ודנים בפרטי ההסדר.

מפרשי המשנה התקשו להסביר למה אין המשנה מזכירה את התרומה הגדולה. אם רבן גמליאל יכול היה להפריש את התרומה הגדולה, הרי מן הראוי היה שחבר חשוב כמותו יפריש כבר את כל המעשרות. בין המפרשים מועלות הצעות שונות, חריפות ביותר. לפי פשוטם של דברים הנסיעה הייתה ארוכה, משך יותר משנה, ורבן גמליאל לא יכול היה להפריש בעצמו מהיבול. הנוהג בביתו היה שתרומה גדולה נותנים "על הגורן", וממילא הפועלים (והמשגיח) הם שדאגו לכך. את יתר הפרי הביאו למחסן; עקרת הבית שהשתמשה ביבול הפרישה ממנו מעשרות אבל לא העבירה אותם ללוויים ולעניים אלא המתינה בכך לבעל הבית. כפי שראינו במבוא למסכת מעשרות זו הייתה דרך הפרשת המעשרות הרגילה.