משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 10

במנחה ביום טוב היו מתוודים – במעט עדי נוסח נוסף "האחרון", והוא חסר בכתב יד קופמן ובעדים נוספים⁸³א, ב, ג1, ג2, ג4, ז, כ, ל, מ, ן, פ, ק, ת, ת2. ; "ומלת האחרון מחקה הרב יוסף ז"ל מספרו" – כך במלאכת שלמה למקום, וכן מסיק בעל תוספות יום טוב בשם בנו (בפירושו לעיל מ"ו). כאמור לעיל במ"ו לא ברור האם אכן נעשה הפדיון ביום האחרון של החג או בראשון. הירושלמי (נו ע"ג) מסביר למה יתוודה ביום האחרון – כדי שיהיה לו מה לאכול בחג. נימוק זה מותיר את הקורא במבוכה. לכאורה ברור שהירושלמי הבין שביעור המעשרות הוא ביום האחרון של החג, וכפי שהסברנו לעיל, כדי שלעולי הרגל יהיה מה לאכול בחג עצמו. ברם, אם כך הוא הרי שבנימוק זה הוא מסביר את משנה ו ולא את משנתנו. הרי הצורך לאכול מסביר מדוע ביעור המעשרות הוא ביום האחרון, ולא מדוע הווידוי נאמר בתאריך זה. מבחינה טקסטואלית אפשר היה להבין שהביעור הוא ביום הראשון ורק הווידוי ביום האחרון, ברם הסבר זה בלתי אפשרי מבחינת התוכן ומבחינה הלכתית. על כן יש לפרש שזו סוגיה שמקומה המקורי במשנה ו ומשם הועתקה למשנתנו, ובמסגרת תהליכי העריכה נעקרה ממשנה ו.

כיצד היה הווידויי – בתורה נאמר שביעור המעשרות מלווה בהצהרה חגיגית: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו יג-טו). זו אחת מה"אמירות" המעטות שבתנ"ך, כלומר הצהרה חגיגית המלמדת על מעמד, קרוב לוודאי פומבי. דומה לה האמירה בהבאת ביכורים למקדש. המשניות הן למעשה מדרש הלכה ארוך לכל הפסוקים הללו. הוא מובא כאן ברצף המתאר את דרך ביעור המעשר. בדרך כלל מצויות במשנה בעיקר הלכות, והדרשות נדירות, אבל מצינו גם פרקים שיש בהם רצף של דרשות. רצף ארוך דומה של דרשות יש במסכת סוטה (פרק ח), ושם נדרשת ה"אמירה" שאומר הכוהן לחיילים לפני הקרב. בתוספתא למשנתנו (פ"ה הכ"ג-הכ"ט) יש פיתוח של הדרשות במשנה. מובא שם הפסוק, ההלכה או הרעיון הנלמדים ממנו, ופסוק נוסף לביסוסם. מבנה כזה יש למדרש התנאים הארוך בהגדה של פסח. מקבילה כמעט מדויקת למשנתנו יש בספרי (שג, עמ' 322-321) ובמדרש תנאים לדברים (כו יג, עמ' 175). כידוע, בתקופת התנאים היו שלוש צורות לימוד: "משנה", "מדרש" ו"תלמוד". משנה היא לימוד של פסקי הלכות (או מחלוקות) קצרות, "תלמוד" הוא הדיון ב"משנה" וה"מדרש" הוא פירוש של הפסוקים אליבא דהלכתא או הבאת רעיונות הנובעים מהכתוב ומהווים גם מעין פירוש למקראות. בחיבור המשנה רוכזו בעיקר "משניות", ועל כן הוא מכונה "משנה". אך הקטע שלפנינו הוא מדרש קדום ומגובש. מסקנה זו תבהיר כמה חריגות בלשון המשנה, ואותן נעלה להלן.

ביערתי הקדש מן הבית (דברים כו יב), זה מעשר שני ונטע רבעי – אלו שתי הפרשות הנמצאות בבית. את המעשר השני מחזיק אדם בביתו עד העלייה לרגל, וכן נטע רבעי. לעומת זאת, את יתר המעשרות הוא נותן לאחרים. מלכתחילה רצוי שייתן אותם מיד לאחר הפרשת המעשרות, ואילו את המעשר השני רצוי שיאפסן בביתו עד העלייה לרגל. המשנה אינה מזכירה את מצוות ביכורים, ובירושלמי מעירים שמשנתנו כרבי שמעון שבמסכת ביכורים (פ"ב מ"ב) האומר שאין לביכורים ביעור. בתוספתא שבידינו כל ההלכה חסרה⁸⁴ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 787, מניח בפשטות שהתוספת היא מעשה שגגה של מעתיק. הברייתא בספרי שנ, עמ' 321, היא כמשנתנו. , אבל בדפוס נוסף קטע מהמשנה, ובעל מלאכת שלמה מביא את התוספתא כאילו נאמר בה "וביכורים" (בנוסף למעשר שני ונטע רבעי), והיא אפוא כרבי שמעון. דומה שכל התוספת היא מעשה ידי מעתיק תלמיד חכם שהשלים לפי המשנה כאן ובמסכת ביכורים. בירושלמי מופיעה ברייתא ובה נוספו הביכורים (נו ע"ג), והתלמוד מעיר שהברייתא כתנא קמא והמשנה כרבי שמעון.

נתתיו ללוי זה מעשר לווי – ברור שהדרשה היא שמעשר ראשון ניתן ללוי. בפירושנו למשנה האחרונה נדון בשאלה האם אכן ניתן מעשר ראשון בפועל ללוי או לכוהן, והתלמוד למשנתנו ולמשניות הקודמות גם הוא מעלה שאלה זו.

וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר – משפט זה הוא דרשני. המונח "נתתיו" מתייחס כפשוטו למה שניתן ללוי, וכולל את כל המעשרות והתרומות. ברם, חכמים חיפשו בכתוב רמז לכל מעשר ונתינה לחוד.

לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט השכחה והפיאה אף על פי שאינן מעכבין את הווידויי – כל אלה הם נתינה לעניים (גר, יתום ואלמנה), אבל הלקט, השכחה והפאה הם חובה שאינה מעכבת את הווידוי. שלושה אלו חריגים, שכן הם ניתנים מן המחובר. להלכה אין מקבילה מובהקת, אך היא טבעית ומובנת. את שלוש המתנות הללו יש לתת ישירות בזמן הקטיף, ואין כלל אפשרות של השהיית הנתינה. עם זאת, במבוא למסכת פאה ראינו כי היו מנהגים לתת את הפאה לא בשדה אלא מאוחר יותר, מתוך התבשיל שבושל בבית. אך גם במקרה זה אין מדובר בהשהיה ארוכת טווח אלא בעיכוב מועט, ובעיקר כאשר יש סיבות המקשות על כניסת העניים לשדה של בעל הבית.

מן הבית זו חלה – מצוות הפרשת חלה נקראת "בית" משום שמקיימים אותה מעיסה בהכנה לאפייה, פעולה הנעשית בבית. לעיל דרש הדרשן ש"בית" זו מצוות הפרשת המעשרות (מעשר שני ונטע רבעי), ועתה הוא דורש דרשה שונה שהיא בעצם דרשה חולקת. לו הייתה זו משנה רגילה היה מקום לתמוה על מבנה המשנה. אבל אין זו משנה אלא מדרש, ומדרש רשאי להציע פתרונות שונים לאותו פסוק ולאותה מילה. זאת ועוד, המילים "מן הבית" מופיעות לעיל בראשית הפסוק, לפני המילים "לגר ליתום ולאלמנה". הדרשה משובצת, אפוא, שלא במקומה בפסוק, אך היא במקומה מבחינת הרעיון ההלכתי (מעשר שני, מעשר ראשון, מעשר עני, חלה). הדרשה מתחילה במעשר שני ונטע רבעי משום שהם הנושא של הפרק, וממשיכה ביתר המעשרות לפי הסדר. נמצאנו למדים שמשנתנו היא מדרש שעובד כך שיתאים לפרק שלנו. בתוספתא (פ"ה הכ"ג) הדרשה מיוחסת לרבי יוסי, והיא מוצגת כדעה שונה או כדרשה שונה, אבל כאמור המשנה אינה חוששת להציג שתי דרשות לאותן מילים בפסוק.

לגופה של דרשה. חלה מפרישים מהבית, אך אפשר היה לדרוש גם שמעשר ראשון הוא בית (חייבים בו מהכנסתו לבית בלבד), וכן על יתר המעשרות. אלא שהדרשן רוצה למנות את כל סוגי המעשרות ולקשר את כולם לפסוק.