משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 11

ככל מצוותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שיני לראשון אינו יכול להתוודות – הדרשן מבין ש"מצותך" אינה עצם הפרשת המעשרות אלא מצווה נוספת, וזו החובה להקדים מעשר ראשון לשני. במשנת דמאי נאמר "הדמאי... הא אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום" (פ"א מ"ד). כל זאת באשר למעשר דמאי, ומכאן שאת המעשר הוודאי יש להפריש כסדרו. כן נאמר במפורש לעיל: "המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי, שנאמר מלאתך ודמעתך לא תאחר" (משנה, תרומות פ"ג מ"ו). אם כן, המעשה עשוי אבל אין אפשרות להתוודות שכן אין זה "ככל מצותך". ייתכן שהדרשן הבין שהמילה "ככל" מלמדת שיש מצוות שהן חיוניות פחות, שהזנחתן אינה פוסלת את מעשה ההפרשה אך אינה מאפשרת וידוי.

ארמאיזם

המילה "והא" היא ארמית במוצאה ושייכת למילים הארמיות שחדרו לעברית של התקופה. במשנתנו מקומה מובן: היא מהווה גשר בין מילות הפסוק לבין המסקנה ההלכתית. במשנת דמאי המילה אינה במקומה, הרי אין שם כל לימוד שמצדיק את מילית המסקנה "הא". המילה שאובה אפוא ממשנתנו או ממדרש קדום אחר.

ההלכה העקרונית שבמשנה בדבר סדרי נתינת המתנות חוזרת במקבילות, ואין החולק עליה בצורה גלויה⁸⁵משנה, תרומות פ"ג מ"ו; תוס', פ"ד ה"י; מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פי"ט, עמ' 318; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כב כח, עמ' 213; ירו', מב ע"ב; בבלי, תמורה ד ע"א, ועוד. . יש אמנם המפרשים את הפסוק בביעור מעשרות, אך אין להוכיח מכאן שהם חולקים גם על ההלכה. בירושלמי מוצגת מחלוקת האם גם לוקה על לאו זה (תרומות פ"ג ה"ו, מב ע"ב). התלמוד מבין שמי שאומר שאינו לוקה (רבי יוחנן) סבור שאין כאן לאו, והוא מסביר שלדעת רבי יוחנן את הפסוק יש להבין בביעור מעשרות. אבל לא נאמר שרבי יוחנן חולק על ההלכה. כפשוטו הניתוח של הירושלמי לוקה בגישה משפטית יתר על המידה. יכול להיות שיש לאו, אבל אין מלקות, אף על פי שמבחינה משפטית כאילו כל לאו גורר מלקות. מכל מקום, המחלוקת אינה על עצם ההלכה. הירושלמי (שם) מוסר עוד שאבא פנימון, תנא עלום, סבור שניתן להפריש תרומה וביכורים כאחד.

אבל בספרי שנינו: "ככל מצותך שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום" (ספרי, שג, עמ' 321). במדרש תנאים המקביל לספרי נאמר: "שאם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות" (לדברים, כו יג, עמ' 176), כמו במשנתנו. נוסח זה של הספרי קשה שהרי הוא בניגוד למשנה, אף שכל הספרי מקביל למשנתנו. הגרסה מובטחת למדי, היא כמעט בכל כתבי היד, וכן גרס רבנו הלל. על כן יש לדחות את ניסיון התיקון של הגר"א "אינו יכול להתוודות". אלא שספק רב אם הספרי חולק על המשנה שלנו. דומה שהוא מצטט את משנת דמאי שהבאנו לעיל העוסקת בדמאי בלבד. מכל מקום, לא ייתכן שהספרי ומשנת דמאי משתמשים במקרה באותו משפט, "אין בכך כלום"⁸⁶המינוח עצמו מופיע עוד פעמים מספר במשנה (מנחות פי"א מ"ח), בתוספתא ובתלמודים. . אנו מציעים, אפוא, לראות בספרי עריכה לא זהירה, כאשר הדרשן מצטט את משנת דמאי מבלי להדגיש שמדובר בדמאי. עם זאת, ייתכן גם לפרש שאכן הייתה בנושא מחלוקת האם "אין בכך כלום" (ספרי) או ש"אינו יכול להתודות" (משנת מעשר שני), ומשנת דמאי נוקטת עמדת פשרה: בדמאי "אין בכך כלום" אך לא בוודאי (כמשנת תרומות). הסבר כזה אפשרי, אלא שהוא מותיר את הדרשה בספרי קטועה במקצת. המתפלל אומר "עשיתי ככל מצוותך" והדרשן מסיק מכך שאין חובה לקיים מצווה כלשהי. זהו שילוב קשה. לעומת זאת במשנה הדרשה מובנת. עשיתי את המצוות, ואם לא עשיתי ההפרשה תופסת, אך אין זה "ככל" אשר ציוותה התורה. על כן נראה לנו שבעל ספרי ציטט את משנת דמאי (העוסקת בדמאי) ולא את משנת מעשר שני.

מעבר לכך, במשנה חכמים מבטאים את דעתם על סדרי הפרשת המעשרות כתקנם. במקבילות אף הוסיפו את הפרשת החלה לסדרה זו (תוס', תרומות פ"ד ה"י; ירו', דמאי פ"ה ה"א, כד ע"ג). אבל בפועל היו שהפרישו מעשרות ותרומות רק בעת האוכל ממש, וכל הסדרים הרצויים לא קוימו⁸⁷ראו במבוא לפירושנו למסכת תרומות. . כך, למשל, אנו שומעים על מי שמפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת (משנה, דמאי פ"ב מ"ב). אבל בכל המקומות שהפרשת מעשרות מתוארת בהם נשמר לפחות סדר המתנות שבמשנה. זאת ועוד. כאמור, הכול הפרישו תרומה עוד בשדה, בשלב הגורן. את המעשרות עיכבו, ובפועל קראו שם למעשרות והפרישו תרומת מעשר. כך שבפועל הפרישו בדרך כלל מעשרות לפי הסדר שבמשנה. הערה זו מובילה לאפשרות שסדר ההפרשה הרצוי נבע לא רק מהפסוקים כפי שהסברנו, ועוד נסביר, אלא היה זה גם הסדר הנוח והרגיל בתנאים שבהם לא הכול מפרישים מעשרות.

הצירוף של עובר על לאו ו"מה שעשה עשוי" נראה לכאורה תמוה. הרי אם עבר עברה, כיצד זה ייתכן שהמצווה מתמלאת? ברם, הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ו, מב ע"א) מעיר כי הצירוף הוא לא רק אפשרי אלא גם הכרחי. אם מה שעשה בטל, לא נעשתה עברה. העברה מתחוללת רק משום שהמעשה הוא בר תוקף.

לא עברתי ממצוותיך לא היפרשתי[ו] מימין על שאינו מינו – הפרשת מין על שאינו מינו נידונה ארוכות במשנת תרומות (פ"א מ"ד - פ"ב מ"ו). באופן כללי, המשניות שם אוסרות תרומה של מין על שאינו מינו, אבל בית שמאי מקלים בהרבה. עם זאת, גם הם מסכימים לעיקרון שאין לתרום ממין אחד על מין שונה לגמרי.

לא מן התלוש על [המחובר ומן] המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש – המשפט הוא ציטוט ממשנת תרומה (פ"א מ"ד), והוא לדעת הכול, ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו – לכאורה המשפט מדבר על ברכות על המצוות, שכל המפריש צריך לברך (הר"ש ואחרים). ברם, פירוש זה קשה מבחינה היסטורית. צמד המילים "לא שכחתי" הוכפל בטעות.

ברכה על המצוות

הברכה על הרמת מעשרות שייכת לקבוצת הברכות על המצוות. עצם הברכה היא תודה על שזיכנו בורא עולמים בכך שחייבנו לקיים מצוות, והיא המשך טבעי לברכות אחרות על הנאה שאנו נהנים מעולמו ("ברכות הנהנים"). מבחינה רעיונית מבטאת המצווה תפיסה של המצוות כזכות וחסד בפני עצמן, אף שלמצוות אופי של חובה, ואדם חייב בהן גם אם באותו רגע הוא רואה בהן עול ולא זכות. כפי שכבר אמרנו במבוא למסכת, בימי הבית לא מצינו ברכות על המצוות אלא בבית המקדש. מאוחר יותר אנו שומעים על ברכות על המצוות במצוות רבות⁸⁸יש מצוות שאין מברכים עליהן. ראשונים עמלו לחפש שיטה בדבר וקו הכרעה אחיד. דומה שהקו השיטתי היחיד הוא היעדר שיטה אחידה בדבר. . כל העדויות הן מהתוספתא לכל המוקדם, לפיכך מותר לראות בהן חידוש של שלהי תקופת התנאים, או שלפחות התגבשו והתפשטו רק אז (כגון תוס', ברכות פ"ו ה"ט-הט"ו). על כן קשה לפרש שמשנתנו מתכוונת לכך שעל הפרשת המעשרות צריך היה לברך. ואכן, התוספתא מסבירה: "כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני המקום שנאמר ותגזר אומר ויקם לך⁸⁹המשך הפסוק באיוב כב כח הוא: "ועל דרכיך נגה אור". להסבר הדרשה ראו בדרשה מקבילה: "ד"א זהו משה שמתפלל והמקום שומע תפילתו. כמה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך" (ספרי, במדבר קה, עמ' 104). בתלמוד הבבלי: "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ותגזר אומר – אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה. ועל דרכיך נגה אור – דור שהיה אפל הארת בתפלתך" (תענית כג ע"א, והשוו ירו', תענית פ"ג הי"ב, סג ע"א). ..." (פ"ה הכ"ד). אם כן, מקיים המצווה מתפלל אך אינו מברך ברכה במובנה הפורמלי של המילה. אם כן אין כאן ברכה על המצוות, והתנא אינו מעלה על דעתו לפרש כך את המשנה. אבל יש כאן עדות לנוהג שקדם והביא את ברכת המצוות, והוא להתפלל בעת הפרשת המעשרות.

משנת ביכורים דנה בשונה ובדומה שבין מעשר שני לביכורים: "שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונים ודוי ואסורין לאונן, רבי שמעון מתיר" (פ"ב מ"ב). בדיוננו במשנה זו נברר מה בדיוק מתיר רבי שמעון. מכל מקום נראה שרבי שמעון חולק על משנתנו, וכן אומר הירושלמי (נו ע"ג), שהרי ממשנתנו משמע שביכורים כמעשר בכל הנוגע לווידוי או לאכילת אונן. עם כל זאת אין הדברים אמורים במשנה במפורש, וניתן להידחק ולהעמידה גם כרבי שמעון.

הסברנו את הפן הרעיוני של ברכת המצוות כהמשך לברכה על הנאה שהעניק לנו בורא עולם. אך במשפטים האחרונים עמדנו גם על פן אחר, חברתי. הברכה על המצווה הופכת את המעשה ממעשה חולין למעשה קודש ומעצבת את קיום המצווה כטקס דתי. שני ההסברים אינם סותרים אלא משלימים. האחד היסטורי-חברתי והאחר רעיוני.