משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 12

לא אכלתי באוני ממנו – הפסוק בתורה רומז לנוהג עממי שהתורה יוצאת נגדו והוא לתת מכספי מעשרות לאבלים, או להתיר לאבל עצמו לאכול ממעשרותיו. יהא הנוהג המקראי אשר יהא, חכמים מדגישים מסקנה אחרת: הא אם אכלו באנינה אינו יכול להיתוודות – אין מדובר על נתינה לאבל אחר או על אכילת מעשרות אסורים, אלא על אכילת מעשר שני ביום האנינה או בזמן שהוא אונן. האונן הוא מי שמת לו מת שעליו הוא חייב בדיני אבלות. לעתים האונן הוא רק ביום הראשון, ולעתים מכונה כך כל מי שמת לו מת. בכל מצב אין מדובר רק במי שנטמא או שהוא ממילא טמא, אלא גם במי שמבחינה הלכתית אינו טמא. חז"ל למדו מהפסוק שאונן אינו אוכל במעשר שני ואינו אוכל בקודשים (משנה, פסחים פ"ח מ"ו ומקבילותיה), וכן אינו אוכל בביכורים ובקודשים (משנה, ביכורים פ"ב מ"ב), אבל הוא מותר לאכול בקודשים לאחר טבילה, שלא להמתין שבעה ימים ושאר פרטי טהרה כמו טמא מת (משנה, חגיגה פ"ג מ"ג ומקבילות). עד כאן נחשב האונן לטמא בטומאה קלה של הערב שמש. ברם, האונן מותר לאכול בתרומה בזמן אנינותו, וקל וחומר לאחריה: "אונן אסור במעשר ומותר בתרומה" (תוס', חגיגה פ"ג הט"ו; השוו משנה, שם פ"ג מ"ג). המעשר הנזכר הוא כמובן מעשר שני, שנתפס כקודש עוד יותר מתרומה (משנתנו; תוס', פ"ב ה"ח; שביעית פ"ז ה"ז; ביכורים פ"א ה"ו ועוד).

אונן בקודש

אין ספק שהפסוק מספר דברים שימש כאסמכתא להלכה זו, שכן משתמע ממנו בבירור שאונן אסור במעשרות, כלומר במעשר שני. מכאן למדו חכמים שהאונן אסור בכל קודש. עם כל זאת ההלכה נראית כאבסורדית: אם האונן נחשב לטמא – כיצד הוא אוכל בתרומה? אין זאת אלא שהאונן אינו טמא, שכן לא נטמא. גזרו על טבילה בסיום האוננות רק כדי להבדיל בין מי שאסור בכניסה לקודש לבין מי שהוא שותף פוטנציאלי לעבודת הקודש. הרחקת האונן נובעת, אפוא, מסיבה שונה, אולי משום שסברו שהאונן הוא עצוב ואין מקום לעבודת ה' שלא בשמחה, ואולי אכן יש לראות בדברים גזרת הכתוב בלבד. כך או כך, נוצר בכך הבדל גדול בין דרכי עבודת ה' לעבודת האלילים. בחברה הפגנית נערכה לכבוד המת סעודה גדולה עם זבח, והמוות צוין במעמד של קרבן, ואילו בתפיסה היהודית אין למוות כל קשר לקודש; גם הסעודה הגדולה שנהוגה הייתה בימי בית שני בוטלה על ידי חכמים, כחלק מאותה מגמה. קיימת נטייה אנושית לפתיחות לבבות גדולה בזמן המוות של קרוב משפחה. אנשים נוטים אז לרגשות דתיים, לתפילות ולמעשי קודש, אבל התפיסה היהודית היא שהמוות אינו חלק מעבודת הקודש. אין כל ניסיון "לגייס" את רגעי המוות לחיזוק הפולחן הדתי, וכאילו רצו חכמים להימנע מלנצל את תופעת המוות כמניע דתי.

[ו]לא בערתי [ממנו] בטמא – את ביעור המעשרות של מעשר שני, או של תרומה שלא ניתנה, יש לבצע בטהרה. מעבר לכך, גם את הפרשת המעשרות והתרומות יש לבצע בטהרה. בפועל הפרישו את התרומה בגורן, והפרי היה עדיין טהור. את המעשר ואת תרומת המעשר הפרישו בבית, ומן הסתם היו רוב בעלי הבתים טמאים באותה עת.

הא אם היפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות – אם הוא טמא חובה עליו להפריש בטומאה, והפרי של תרומה או מעשר שני יבוער מידית, אבל עדיין אי אפשר להתוודות.

ולא נתתי ממנו למת – הפסוק בתורה מרמז על נוהג מקובל שהתורה מתנגדת לו, שימוש במעשרות, ואולי גם בתרומות, לצורכי הלוויה או סעודת המצווה שאחריה. אולי אפילו הניחו בארונו של המת או במערת הקבורה מזונות קודש. מכל מקום התורה שוללת נוהג זה, יהא טיבו אשר יהא.

ולא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת – חכמים מפרשים את הפסוק כאיסור להשתמש במעשרות, ואולי גם בתרומות, לצורכי הקבורה. דומה שבכל מצב המנהג האסור שמתארים חז"ל הוא שלילי פחות ממה שצריך להבין מלשון הכתובים. השאלה היא האם חכמים מדברים נגד נוהג הקיים בימיהם, או שמא הם רק מפרשים את הכתוב המקראי ומתנגדים למנהג שהיה קיים אז, בשעתו, ולא בימיהם. לכאורה קשה להבין מדוע יש בכלל חשש שמישהו ישתמש במעשרות לצורכי קבורה. הרי במעשר שני אין להשתמש אלא לאכילה, ואת יתר התרומות יש לתת לבעליהן. ברם, מסתבר שאכן רווח בציבור פירוש עממי שמותר להשתמש בכספים כאלה, שיועדו לקודש, לצורכי קבורה, שאף היא מצווה גדולה. המשנה במועד קטן אומרת שאין לעורר או להספיד את המתים חודש לפני המועד (פ"א מ"ה), והתלמוד מסביר: "אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו ונתנתן לו, ונמנע ולא עלה. באותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום" (בבלי, שם ח ע"א). אבל שמואל אמר: "לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום"⁹⁰ראו דיונו של בית יוסף לטור אורח חיים, סימן תקמז. . מדברי רב למדנו שהספדן היה מקבל תשלום על ההספד, ועל הווי כפרי שהכסף המזומן בו מצומצם ביותר. התמונה החברתית שמעלה רב ראויה לציון מיוחד. נראה שהכספים שנועדו לעלייה לרגל נחשבו לכספי קודש, אך המוני העם התירו לעצמם להשתמש בהם למטרות מצווה. דברי רב עשויים להתפרש בכספי חול שנועדו לעלייה לרגל, ברם רוב הכספים למימון העלייה והשהות בעיר היו, באופן טבעי, כספי מעשר שני. זאת ועוד. הצירוף של משנתנו ומשנת מועד קטן מלמד על נוהג עממי להשתמש בכספי מעשר או מעשר שני למצוות אחרות, וזאת על רקע מיעוט המימון השוטף ומצוקה עקב צרכים מיוחדים כמו קבורה או עלייה לרגל. ספק רב אם דברי רב הם זיכרון של מעשה שהיה, ודומה שיש להבינם כחשש על רקע זמנו ואורחות החיים שהוא הכיר.

ולא נתתיו לאוננים אחרים – המשנה רומזת לאותה תופעה שעמדנו עליה של ניצול כספי מעשר למצוות צדקה, של תמיכה באוננים אחרים. התמיכה הכספית באבלים הייתה מצווה רבה, ומרכיב מרכזי בחובת הצדקה של הקהילה. נראה שתמיכה זו כללה סיוע כספי משמעותי למשפחת האבל שמטה לחמה נהרס. מכל מקום, המקורות מזכירים רבות את התמיכה באבלים, ואת "חבר העיר" שהוא גוף אזורי כלשהו שעסק בנושא זה ולמעשה נטל על עצמו את האחריות על הטיפול והעזרה לאבלים⁹¹ספראי, הקהילה, עמ' 69-67; תוס', בבא בתרא פ"ו הי"ג; שמחות פי"א ה"ב, עמ' 187; פי"ב ה"ד, עמ' 195; פי"ד הי"ג, עמ' 209. . נראה שהיו שרצו לשלם את חובותיהם למערכת הצדקה מכספי מעשר שני, או ממתנות אחרות כפאה או שביעית (תוס', פאה פ"ד הט"ז; שביעית פ"ז ה"ט). חכמים אסרו תשלום חוב שהוא התחייבות משפטית והקלו במתן גמילות חסדים שאיננו התחייבות פורמלית אלא מעשה צדקה. בכל המקרים פעל כאן אותו רצון, להשתמש בכספים אלו, שהשימוש בהם בחיי היום-יום אסור, למטרות צדקה. זו נטייה טבעית של חיסכון. היא מובנת על רקע מצוקה כלכלית, שהרי אלו היו כספים "זולים" שאי אפשר לנצלם בצורה רגילה. אבל במקביל נראה שהמוני העם חשו שאלו כספי קודש וראוי שישמשו לצדקה.

שמעתי בקול ה' אלהי – בכתב היד נכתב השם אחרת, ראו בצילום כתב היד.

הבאתיו לבית הבחירה – את המעשר השני מביאים לירושלים ואת הביכורים למקדש עצמו. המשנה קוראת לשני המקומות הללו "בית הבחירה". מכאן הסיקו חוקרים ש"בית הבחירה" בלשון חכמים הוא ירושלים כולה⁹²הנשקה, בית הבחירה. . במשנת ביכורים נאמר שביכורים כמעשר שני "טעונים הבאת מקום" (פ"ב מ"ב). קשה להסביר שאכן בעל המשנה לא ידע שיש הבדל גדול בין השניים, אלא שאינו בא לדייק בפרטי הבאת הביכורים והמעשרות. התנא תלוי בלשון הכתוב שבשני המקרים מדבר על "המקום אשר יבחר ה' " (דברים יד כה) וכן "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר" (שם כג). כן נאמר על ביכורים (דברים כו ב). כפשוטו של מקרא גם את המעשר השני צריך היה להביא לחצר המקדש ולאכול שם, כפי שצריך היה לאכול בחצר המקדש את קרבן הפסח ואת יתר הקודשים, וכפי שאמרנו במבוא. ההלכה של חכמים הרחיבה את קדושת המקדש על כל ירושלים, שכן לא היה בחצר המקדש מקום לכל החוגגים והסועדים. לעומת זאת את הביכורים מביאים אל הכוהנים, וממילא מבחינתו של מביא הביכורים אלו מובאים אל המקדש, אם כי גם אותם ניתן היה לאכול בכל העיר⁹³ראו על כך במבואות למשנתנו ולמשנת ביכורים. . בעל המשנה כאן ובמשנת ביכורים אינו מדקדק בהבחנותיו. הוא נצמד ללשון המקרא שבו דין ביכורים זהה לדין מעשר שני. כך הוא מדבר בשני הנושאים על בית הבחירה ועל "המקום", למרות ההבדל ההלכתי בין השניים. אין להסיק מכאן שבית הבחירה הוא ירושלים, כשם ש"המקום" ודאי אינו ירושלים אלא בית המקדש שבה.

עשיתי ככל אשר ציויתני שמחתי [ו]שמחתי בו – "שמחתי" היא סעודת המצווה של כל עולה רגל, ו"שימחתי אחרים" הוא שיתוף חוגגים אחרים. כך מבטאים חכמים את תמיכתם בסעודות החבורות בירושלים. השמחה נועדה להיות חברתית וכללית, ולא רק שמחת משפחת החוגגים. חשיבותו של המרכיב של המפגש החברתי של עולי הרגל עולה ממקורות רבים⁹⁴ראו במבוא למסכת חגיגה. , ובדרשה משקפים חכמים את תמיכתם ברעיון זה.