משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 13

השקיפה ממעון קודשך מן השמים עשינו מה שגזרתה עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים – התנא חוזר על ראשיתו של הפסוק מטעמים סגנוניים. המשנה ערוכה לא רק כמדרש למדני אלא כיצירה ספֵרותית כשלעצמה, והחזרה על הפסוק נועדה לשוות למשנה אופי חגיגי. עד כאן היה המדרש מדרש הלכה המעלה הלכות בעלות אופי טכני. ההמשך הוא חגיגי יותר ובעל אופי של שירה. רבו חילופי הנוסח בקטע הזה ובבא אחריו. מעתיקים קיצצו והוסיפו על הדרשות כרצונם, וקשה לשחזר את הנוסח המקורי של המשנה. במקרים רבים חלו שינויי נוסח בציטוטי הפסוקים ובדרשות. כך, למשל, מחק ר' יהוסף את כל ההמשך שאחרי "וברך את עמך". ב- ץ חסר המשפט "השקיפה... השמים", וחילופים נוספים.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובילדות בהמה – בעדי נוסח רבים: "בולדות בהמה", אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתיתן טעם בפירות – בתוספתא: "טהרה נטלה את הטעם ואת הריח, מעשרות נטלו את השמן ואת הדגן"⁹⁵ובמשנת סוטה בחלק מעדי הנוסח: "את שמן הדגן". (פ"ה ה"ל). זו טרוניה כללית שהיעדר המצוות פגע בטעם החיים ובטבע. טענה כזאת מופיעה בשלמותה במשנת סוטה (פ"ט מי"ג). הטרוניה אינה מדויקת, ואף לא נועדה להיות כזאת. השמן והדגן, ואף הטעם, לא ניטלו, ובמקביל לא בטלה מצוות טהרה, ולמעשה בימי התנאים לא השתנתה, אם כי אולי מידת ההקפדה עליה פחתה. אף מצוות מעשרות לא בטלה. זו טרוניה כללית על ירידת הדורות ועל המצב ללא מקדש, ואין לחפש בה דיוק הלכתי או תיאור רֵאלי של המציאות.

משניות רבות מסתיימות בדברי אגדה ומוסר. לעתים הדברים נאמרים כאילו כהמשך ישיר לדיון ההלכתי ולעתים, כמו במסכת יומא, מנותקים דברי האגדה ומהווים מעין סיום חגיגי למשנה. כאלה הן משניות ברכות, פאה, יומא, תענית (פרק ד, אף שבחלק מהנוסחים אינו הפרק האחרון), מועד קטן, סוטה, קידושין, מכות, מנחות, קנים ועוקצין. סיומת אגדית מצויה גם בסוף מסכתות נוספות: שביעית, נזיר, עדיות, אבות, תמיד, כלים וידים. בשבע מסכתות אלו הסיומת האגדית קשורה ישירות להלכה שלפניה, ברם קשה לקבל שבכל המקרים הללו זהו סיום שגרתי של הדיון ההלכתי.

סיום מסכתות באגדה

מסתבר שסיומת בדברי אגדה ומוסר היא קו מאפיין של שלב עריכה כלשהו של המשנה. ייתכן גם שמרכיב זה מאפיין את אחד ממקורות המשנה, כלומר את משנתו של אחד החכמים הקדומים, והדבר מחייב ליבון.

במקביל מצינו סיומות בדברי אגדה-מוסר גם במסכתות בתוספתא, והן: ברכות, מעשר שני, תענית, סוטה, קידושין, הוריות, זבחים ומנחות. בסדרת מסכתות אחרות דברי האגדה קשורים ישירות לשיח ההלכתי שבפרק. כך המצב במסכתות פאה, חולין, כריתות, מקוואות ואולי גם סנהדרין. אי אפשר להתעלם מכך שכמה מסכתות מצויות בשתי הרשימות (מסכתות מהמשנה ומהתוספתא), והן: ברכות, פאה, תענית, סוטה, קידושין ומנחות.

בכמה מהמקרים הסיומת האגדית שנויה במחלוקת כתבי היד, ואיננה בחלק מהם. משנת יומא (פ"ח מ"ט) היא דוגמה לכך. דוגמה אחרת היא הסיומת האגדית לפסחים פרק ד. כפי שאמרנו במבוא למסכת פסחים היו שראו בארבעת הפרקים הראשונים מסכת נפרדת, שכן הם עוסקים בפסח שאחרי חורבן המקדש. לעתים אף נוסף למסכת זו הפרק העשירי העוסק בליל הסדר. הפרק הרביעי במסכת פסחים מסתיים בסיומת אגדית העוסקת במעשי חזקיהו המלך. ברם סיומת זו אינה בכל כתבי היד, וברור שהתלמודים הכירוה כברייתא ולא כחלק מהמשנה. נמצאנו למדים כי רק מעתיקים מאוחרים צירפוה. במשנתנו ובסוף מסכת תענית יש חילופי נוסח רבים בסיום המסכת, ומעתיקים הוסיפו או קיצרו את הדרשות. מכאן מתבקשת ההצעה שכל הסיומות האגדיות הן תוספות מעתיק. ברם, בכמה מהמקרים הן מופיעות בכתבי היד הטובים. במסכת תמיד הסיומת היא בוודאי קדומה, מימי הבית, שכן היא מזכירה את ברכת הבוחר בכוהנים שבוטלה לאחר החורבן⁹⁶ראו פירושנו לעיל פ"ז מ"א. . הוא הדין בסיומת למסכת קידושין הנראית קדומה. בשני המקרים קשה להסביר שמעתיק מאוחר צירף למשנה ברייתא כה קדומה. על כן קרוב לפרש שלפחות בחלק מהמקרים הסיומות האגדיות הן מקוריות, והן קו מאפיין של אחת העריכות של המשנה. עם זאת, ייתכן שבחלק מהמקרים צירפו מעתיקים מאוחרים ברייתות כסיומת אגדית, או גם להפך, שמעתיקים ניפו מהמשנה סיומות אגדיות משום שהתקשו לקבלן כחלק מהמשנה.

סיום מסכת בדברי אגדה-מוסר הוא אפוא קו בולט בעריכה הספֵרותית של כמה מסכתות, אף שאיננו יודעים עדיין לקבוע לאילו חלקים מספֵרות חז"ל אופייני סממן ספֵרותי זה.