משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 5 · משנה 1

הפרק כולו עוסק בדיני כרם רבעי, היא המצווה להביא את פֵרות השנה הרביעית ולאכלם בירושלים כמעשר שני. הפרק מסיים את מסכת מעשר שני משום שדיני כרם רבעי זהים כמעט לחלוטין לדיני מעשר שני. אמנם היו מפרשים (ראו מלאכת שלמה) שהיקשו מדוע לא החליט רבי לסמוך את הפרק למסכת ערלה. מבחינה כרונולוגית שנת הארבע באה לאחר ערלה, אבל רבי העדיף את הקישור הענייני, והלכות רבעי דומות כאמור למעשר שני דווקא. בתוספתא נוספה חוליה המקשרת את הפרק (ואת הלכות רבעי) לפרק הקודם. בפרק הקודם דובר בסימון מטבעות מעשר שני וסימונים דומים, ועתה המשנה פותחת בסימון כרם רבעי. בתוספתא (פ"ה הי"ג) חודדה חוליית קישור זו: מובאים עוד סימנים (טלית ביד כובס, בית המנוגע, בית עבודה זרה וכרם רבעי). דומה שכאן הוסיפה התוספתא חוליית קישור מלאכותית בין שני חלקי המסכת, מעין הסבר למשנה. עורך התוספתא היה, אפוא, רגיש לשאלה זו של סדר הדברים ורצה לחבר את הפרקים. אבל החיבור מיותר וצירוף הפרק למסכת טבעי ומובן, כפי שאמרנו.

משנת פרה קובעת, במסגרת דיון בצירופי לשון דומים: "כיוצא בו אמר¹בכתב היד אמ' ואפשר לפענחו כ"אמרו", כמו בחלק מעדי הנוסח. לא נאמר מי שנה את המשנה, וייתכן שהכוונה לרבי יהושע הנזכר לעיל במשנת פרה. 'כרם רבעי' אמרו לו מה הלשון רבעי? אמר להם: כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי: אני אפרש, אם אומר אתה רביעי לאחרים במנין²הכרם הרביעי שהבעל נטע. וכשאתה אומר רבעי בן ארבע שנים" (פ"א מ"א). התנא האנונימי (רבי יהושע?) איננו יודע כיצד לפרש את המונח "רבעי". סביר להניח שהוא הכיר את ההלכה אך לא ידע את מקור הלשון, ובן עזאי מפרשה מדעתו.

כרם רבעי – על מצוות כרם רבעי הרחבנו במבוא. באופן כללי המצווה היא שפֵרות השנה הרביעית לא ייאכלו כרגיל אלא יעלו לירושלים וייאכלו בטהרה כמעשר שני. בתלמודים נחלקו האם יש לגרוס במשנה "כרם רבעי" או "נטע רבעי". בירושלמי מוצגת השאלה: "זוגא שאל לרבי: מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי? אמר לון פקון שאלון לרבי יצחק רובא, דבחנת ליה כל מתניתא. נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי ותיניינא נטע רבעי" (נה ע"ד). זוגא (שם פרטי, או זוג חכמים) שאל את רבי כיצד יש לשנות במשנה, "כרם" או "נטע", ורבי מפנה את השאלה לרבי יצחק רובא שבחן את כל המשניות. רבי יצחק עונה שבראשונות צריך לשנות "כרם" ובאחרונות "נטע". ואכן, אצלנו בשלוש המשניות הראשונות הגרסה היא "כרם רבעי" ובשלוש האחרונות "נטע רבעי". המסורת משקפת את עריכת המשנה. רבי הוא עורך המשנה והיה אחראי על ליקוט המשניות הקדומות וארגון החומר, אבל כנראה היו לו עוזרים ואחד מהם הוא רבי יצחק רובא. הם היו המומחים שהכירו את הנוסח של כל אחד מהמקורות שרבי ליקט. למשמעותה של תשובתו של רבי יצחק נשוב להלן.

בתלמוד הבבלי מובאת המחלוקת באופן שונה: "מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין. הניחא למאן דתני נטע רבעי, אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר? דאתמר: רבי חייא ורבי שמעון ברבי³שניהם תלמידים שותפים של רבי. הזוג הנזכר הם כנראה יהודה וחזקיה, בניו של רבי חייא. , חד תני: כרם רבעי, וחד תני: נטע רבעי! ולמאן דתני כרם רבעי – הניחא אי יליף גזרה שוה, דתניא..." (ברכות לה ע"א). לפי הבבלי המחלוקת היא הלכתית, האם מצוות רבעי חלה על כל פרי ("נטע") או רק על ענבים ("כרם"). היו ראשונים שהבינו שאכן המחלוקת היא הלכתית לחלוטין⁴כך במפורש בשאילתות דרב אחאי גאון, סימן ק, ועוד. אך מסקנתו היא שבארץ ישראל גם שאר אילן חייב במצוות רבעי. , ולמי שאמר "כרם" אין דין רבעי על שאר אילנות. התוספות (שם, ד"ה כרם) אומרים שמצוות רבעי נוהגת בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ הלכה כמקל, לכן שם אין דין כרם רבעי אלא בכרם.

בתוספתא מוזכר הבדל אחר בין כרם ענבים לשאר אילנות: "כרם שאין בו חמש גפנים ושאר כל האילן הרי זה נפדה סמוך לחומה" (פ"ה הי"ד). הלכה זו שייכת למשנה הבאה וקובעת שהדין האמור במשנה על פדיון רבעי חל רק על ענבים, אבל שאר אילנות מותר לפדות אפילו אם הפרי גדל סמוך לחומת ירושלים. אם כן ברור שדין רבעי כולו חל גם על שאר פֵרות, אבל יש הבדל הלכתי בין ענבים לשאר פֵרות. על כן ניתן לפרש שאולי נאמר הדיון בירושלמי על המשנה השנייה, ועליה אמר רבי יצחק ששם נאמר רק "כרם רבעי" ואילו בשאר המשניות יש לגרוס "נטע רבעי".

בפירושנו אנו משתמשים רבות בספרו החשוב של אפשטיין על נוסח המשנה. אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בחילופים בלשון המשנה שהתלמודים או התנאים כבר מתחבטים בהם⁵אפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 18-7, ובעיקר עמ' 15-14. . אחד מהם הוא החילוף שלפנינו, ואפשטיין הקדיש לו דיון ארוך. חילופים אחרים הם "כיצד מעברין את הערים" או "כיצד מאברין את הערים" (עירובין פ"ה מ"א, וראו פירושנו לה) ו"אכוזו" או "עכוזו" (בכורות פ"ו מ"ו). שני אלו הם חילופים בלשון. אבל יש גם חילופים דומים שהם בהלכה, כמו "אינון ירתון כסף כתובתיך" או "אינון יטלון כסף כתובתיך" (כתובות פ"ד מ"י). לקבוצה זו משייך אפשטיין גם את החילוף שבמשנתנו. הנחת היסוד של אפשטיין, של סוגיית הבבלי ושל הראשונים היא ש"כרם" משמעו כרם ענבים דווקא. ואכן, בדרך כלל כרם הוא כרם ענבים. אמנם במקרא נזכר פעם "כרם זית" (שופטים טו ה). הבבלי מסביר שכרם סתם הוא כרם ענבים, וכרם של זיתים נקרא "כרם זית" כדי להבליט שאינו כרם רגיל (ברכות לה ע"א). ברור, אפוא, שהבבלי אכן הכיר ש"כרם" הוא כרם ענבים. ברם, עדות הבבלי אינה לעניין המינוח הלשוני אלא היא חלק מהסוגיה שלנו המבקשת למצוא את המובן של כרם רבעי. זו, אפוא, עדות לתפיסתו ההלכתית של התלמוד ולא לצד הלשוני. בסוגיה אחרת מסיק גם התלמוד הירושלמי שכרם הוא כרם ענבים בדווקא (פאה פ"א ה"ד, טז ע"ג).

בכל יתר האזכורים סתם "כרם" הוא כרם ענבים, או שאי אפשר להבחין באילו עצים מדובר באותו מקור. במקרים רבים ברור ש"כרם" בא להוציא אילנות אחרים, כגון "מאימתי כל אדם מותרין בלקט? משילכו הנמושות. בפרט ועוללות, משילכו העניים בכרם ויבאו. ובזיתים..." (משנה, פאה פ"ח מ"א). אם כן, כרם הוא מונח ייחודי לכרם ענבים, וכמוהו מקורות רבים. עם זאת, המסקנה שהמונח "כרם רבעי" במקרא מתייחס רק לכרם ענבים אינו מובטח דיו. כך, למשל, בתוספתא שהבאנו אכן "כרם רבעי" של המשנה מתפרש רק על ענבים, אבל דין רבעי חל על כל עץ ורק דין פדיון שונה מגפן לשאר עצים. זאת ועוד; גם בדין פרט ועוללות מודגש במקרא "[ו]כרמך לא תעולל" (ויקרא יט י; דברים ו יא), אף על פי כן דין פרט ועוללות חל על כל האילנות⁶ראו עוד בבלי, בבא מציעא פז ע"ב. .

על כן גם במקרה שלנו לא מובטח שהמחלוקת הייתה עקרונית והלכתית, ואולי הייתה רק על ניסוח המשנה. מכל מקום, לפי התוספתא דין פדיון בענבים שונה מפדיון שאר אילנות, ונברר זאת להלן.

אפשטיין מסביר שהמחלוקת צמחה מכיוון שרבי שנה את משנתנו בצורות רבות. במקביל יש להבין שהתלמידים למדו את המשנה בעל פה. אמנם היה נוסח כתוב של המשנה, אך בפועל רוב הלימוד היה בעל פה, וביררנו זאת במבוא לפירוש המשניות. יתר על כן, המשניות הקדומות נמסרו לעתים קרובות בעל פה, והמחלוקת הייתה מה נאמר בהן. כך יש להבין חילופים כמו "מאברין"–"מעברין" או "אכוזו"–"עכוזו". החילוף "כרם"–"נטע" עשוי להתחולל גם כאשר למשנה נוסח כתוב.

מציינים אותו בקוזזות אדמה – "קוזזות" הן גושי אדמה. המילה נדירה, אך מופיעה בהקשר מדרשי המבהיר את משמעותה. המדרש מספר שאליעזר בן הורקנוס הצעיר (לימים רבי אליעזר בן הורקנוס, התנא המפורסם) היה בן עשירים אך כשלמד אצל רבן יוחנן בן זכאי סבל מעוני ורעב. כל מה שאכל היה "קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע" (בראשית רבה, מא [מב] א, עמ' 398). אם כן, קוזזות הן גושי אדמה. טעמו של סימון זה יובהר להלן.

ושל עורלה – מטע שהוא ערלה ואסור למאכל מסמנים אותו בחרסית – ראשונים פירשו שחרסית היא אדמה שמכינים ממנה כלי חרס. ברם, האדמה שממנה מכינים כלי חרס נראית כאדמה רגילה ואינה נראית כחרס. נראה שהכוונה לטיט לבן. כך מפרש הירושלמי: "מהו חרסית – חוורה" (שבת פ"ח ה"ד, יא ע"ב) או "חיוורא" (נה ע"ד), ופירשו הגאונים: "חרסית שמכתשין אותן ועושים מהן טיט שמו חרסית"⁷פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין עמ' 19. , וכיוצא בהם הערוך: "ויש מפרשים חרסית שמכתשין אותו ועושין מהן טיט ששמו חרסית"⁸ערוך השלם, כרך ד ערך "חרס", לפי הנוסח בכ"י, וראה אפשטיין, שם, הערה 3. , והוא שאנו קוראים בספרי זוטא: "ולקח... מעפר פרט לחרסית"⁹ספרי זוטא, במדבר יט יז, עמ' 313, לפי הנוסח שפרסם אפשטיין, ספרי זוטא, עמ' 76. , שהרי החרסית אינה עפר, וכן משמע ממקורות נוספים¹⁰משנה, כלים פ"ג מ"ד; חולין פ"ו מ"ז; תוס', שבת פ"ב ה"ז, ועוד. . החרסית היא Koniama, טיט לבן שנעשה מאבן שחוקה בצירוף חול ושיש שחוק¹¹ראו ברנד, כלי חרס, עמ' רלג הערה 70. , וכן שנינו במסכת שבת שאין להוציא בשבת "חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב" (משנה, שבת פ"ח מ"ד). אם כן, חרסית היא הטיט שמכינים ממנו את חומר הגלם לייצור כלי חרס. הירושלמי מוסיף שלציון מטע ערלה לוקחים חרסית לבנה ואותה מכינים מאדמת רנדזינה אפורה. יש גם חרסית אדומה שמכינים מאדמת טרה רוסה, והתלמוד ממליץ על המין הראשון¹²ייתכן שהפירוש "חיוורא" הועבר מהירושלמי בשבת או שבשבת הועבר מכאן. .

ושלקברות בסיד – "סיד" בלשון חכמים הוא טיח שאותו מורחים על מתקני מים כדי לאטמם ועל קירות כדי לשוות להם מראה אחיד ונאה¹³ששון ושפנייר, סיד. . ציון קברות נדרש מסיבה פשוטה. הקבר היה בעיקרו תת קרקעי, הייתה לו כניסה מפני השטח, בדרך כלל ממדרגת סלע כלשהי, וממנה נכנסו למערה. על פני השטח ניתן היה לראות את הפתח, אך אי אפשר היה לשער את גודלה התת-קרקעי של המערה (איור 45, תמונה 14). פני הקרקע שעל גב המערה היו טמאים, אך מעבר לתחומי המערה היה השטח טהור, על כן נדרש לסמן את השטח הטמא. יש להניח שגם בעל הקרקע זקוק היה לסימון, שכן גם הוא לא יכול היה לדעת היכן גבולותיה המדויקים של המערה. זאת ועוד; לעתים הייתה המערה שייכת למשפחה אחת והשדה למשפחה אחרת, או שמערת הקברים הייתה ישנה וכבר לא קברו בה ולא נכנסו לתוכה. לעתים השתרעה המערה מתחת לדרך או לתחום ציבורי אחר, על כן נחשב ציון הקברות לפעולה נחוצה ולשירות עירוני. במיוחד נזכר ציון הקברות במסגרת ההכנות לעלייה לרגל, או לפעולות הנעשות בסיום החורף (משנה, מועד קטן פ"ה מ"ב; שקלים פ"א מ"א). שאלת הנאמנות על ציון קברות מופיעה במקורות מספר (משנה, נידה פ"ז מ"ה; תוס', בכורות פ"ג הי"ב, עמ' 537).

הבבלי מוצא רמז מהתורה למצווה לציין את הקברות (מועד קטן ה ע"א), והמדרש מסביר את מקור השם "הר ציון": "קראה הר ציון, כשם שמעמידין ציון לקברות להודיע בין טמא לטהור, כך הודעתי לכל באי עולם שהיא ואני זווגם" (שיר השירים זוטא, א א, עמ' ג).

בתלמוד הבבלי השתמשו כנראה במינוח "מציין מערתא" לציון קברות לא במובן זה של סימון הלכתי אלא במובן של חידוש מערת קבר ובניית ציון מעליה. כך מסופר על ריש לקיש שהיה מציין "מערתא דרבנן" וכשהגיע לקברו של רבי חייא נעלם ממנו הקבר (בבלי, בבא מציעא פה ע"ב), ועל רבי בנאה שהיה מציין את מערתו של אברהם אבינו (בבלי, בבא בתרא נח ע"א). שני הסיפורים אופייניים לתלמוד הבבלי, שכן התופעה של תרבות מקומות קודש הייתה מפותחת בבבל יותר מבארץ ישראל¹⁴ראו הנספח למסכת ברכות. רבי בנאה עצמו היה צדיק וחסיד. הוא מופיע פעם אחת במדרש הלכה תנאי ובמדרשי ארץ ישראל, אך לא בתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי הוא מופיע יותר, ורבי יוחנן מוסר בשמו. מכל מקום הוא מעורב בפתרון חלומות ובמעשי נסים, וטבעי הוא ששמו התקשר לתרבות מקומות קודש. מן הראוי להעיר שבימי רבי בנאה היה קברו של אברהם בנוי (במערת המכפלה בחברון) ונודע כאתר קודש מפורסם. .

הירושלמי (נה ע"ד) מסביר שכרם רבעי הוא לשעה, כלומר הסימון נועד להחזיק מעמד עונה אחת; לאחר מכן יהפוך הכרם לכרם רגיל. כרם ערלה יש לציין שלוש שנים, וציון הקברות הוא לשנים רבות. לכן נבחרו חומרים אלו. זה ההסבר הפשוט. בבבלי בבא קמא (סט ע"א) מובא הסבר מעין זה כדי להסביר מדוע אדמה מתאימה לכרם רבעי וחרסית לערלה. יש לראות בהסבר זה דרשה למשנה ולא הסבר פשט. דרשות למשנה הן נדירות בתלמוד¹⁵ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"ב. .

וממחא ושופך – מערבב את הסיד ושופך על הקרקע.

אמר רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים בשביעית – בדבריו של רבן שמעון בן גמליאל מובלעת שאלה ותשובה לה. השאלה היא לשם מה יש לסמן את כרם הרבעי או את מטע הערלה, הרי הבעל יודע מתי נטע את כרמו, ואדם אחר אינו רשאי להיכנס לתוכו. הירושלמי מזכיר בהקשר זה את השאלה האם על חכמים לתקן תקנות לטובת עבריינים הנכנסים למטע של אחר ללא רשות. אבל בשנת שביעית כל המטעים הם הפקר, ויש לסמן למלקטים מהיכן אסור להם ללקוט. לפי פשוטה של משנה אין רבן שמעון בן גמליאל חולק על חכמים אלא מסביר את הרישא של המשנה, הסבר החל רק על שתי הדוגמאות הראשונות ולא על ציון קברות הנחוץ מסיבות אחרות, כפי שהסברנו. מן הראוי להדגיש שאמנם בסתם אסור לאדם להיכנס למטע של חברו, ברם מקובל היה להיכנס למטע ולאכול מהפֵרות שנותרו בו לאחר הקטיף (בציר) ולאחר ליקוט העוללות. היתר זה כוון בעיקר לעוברי אורח שהזדמנו למטע או שחלפו על פניו. המשנה אף קובעת בדיוק את המועד שבו מותר לכל אדם להיכנס למטע של חברו וממתי הדבר אסור (משנה, פאה פ"ח מ"א, וראו פירושנו לה). זאת ועוד, יש אף להניח שכל תושבי הסביבה הכירו את המטעים וידעו איזה מהם של ערלה או של נטע רבעי. הסימון נדרש במיוחד לעוברי אורח הנקלעים לשטח שאותו הם מכירים פחות.

והצנועים – "צנוע" הוא כינוי לצדיק המקפיד מאוד על קיום מצוות¹⁶משנה, דמאי פ"ו מ"ו; כלאים פ"ט מ"ה; אבות פ"ו מ"א, ועוד. . הירושלמי מסביר שצנועים הם "כשרים" (דמאי פ"ו ה"ו, כה ע"ב). בדרך כלל באה המילה לתאר צדיק מיוחד, וכן יוצא מפירושנו לכלאים (פ"ט מ"ה). כך ניתן לפרש את כל הופעותיה של המילה בספֵרות התנאים. אבל בספֵרות האמוראים התייחד המונח "צנוע" לצניעות ביחסים שבינו לבינה (לדוגמאות ראו בפירושנו שם). מעתק דומה חל לגבי המילה "צדקה". בספֵרות בית שני "צדקה" היא כל מעשה צדק, קיום מצווה, ובספֵרות תנאים התייחדה לנתינת כסף או שווה כסף לעניים. בארמית "מצוותה" היא צדקה, ושוב זו מילה שבמקורה כללה כל מצווה שהיא. הוא הדין למונח "קידוש השם" שבראשיתו שימש לכל פעולה שיש בה כדי להאהיב את שמו של בורא עולם, והתייחדה לנכונות למסור את הנפש ובלבד שלא לעבור עברה.

תהליך מעין זה של התייחדות מילה למרכיב מוגדר וספציפי יש בו כדי להעיד על חשיבותו של אותו מרכיב. בתרבות המקומית מוענקת לו חשיבות מרבית, והדבר מתבטא בכך שמייחדים לאותו מרכיב מילה בעלת משמעות מקורית רחבה הרבה יותר. יש בכך כדי ללמד על התחזקות התביעה להקפדת יתר בתחום שבינו לבינה, ואין ספק שחכמים ייחסו לו חשיבות רבה.

מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות האילו – הצנועים לוקחים בחשבון שיהיה מי שייכנס למטע ויאכל בטעות פֵרות כרם רבעי, ועל כן מחללים אותם מראש על תנאי שאם יאכל מישהו מהפֵרות הרי הם מחוללים על המעות הללו. ההסדר אינו פותר, כמובן, את אוכלי הערלה. ברם, ממילא פֵרות ערלה הם מעטים ונדירים, ובכלל אין אנו אחראים לרמאים. שני התלמודים¹⁷ירו', נה ע"ב; בבלי, בבא קמא סט ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ' 541. מבררים האם הפדיון צריך להיות לפני האכילה, או שניתן להתנות תנאי מעין זה שבמשנה. השאלה היא האם המינוח "כל הנלקט" הוא על העתיד או על העבר. ברם, כפשוטה אין המשנה מבחינה באבחנת משנֶה זו, והיא תוצאה של בירור משפטי שהמשנה לא עסקה בו.