משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני · פרק 4 · משנה 12

האומר לבנו מעשר שני בזווית זו ומצאו בזווית אחרת – בכמה עדי נוסח "ומצא", והוא הוא, הרי אלו חולין – שאני אומר שהמעשר השני אשר האב ציינו ניטל ובזווית האחרת מונחים פֵרות אחרים, פֵרות חולין.

הרי שם מנא – המעתיק מחק את המילה "מנא" וכתב בצד "מעה מעשר". האומר לבנו הרי שם מנה של מעשר שני, ומצא מתאים – מאתים. מצא באותו מקום שציין האב מאתיים, השאר חולין – השאר שמצא הבן הם חולין, השאר מעל מנה שציין האב הם חולין. בלשון אחר: מנה הם מעשר כמו שציין האב, והשאר חולין, וזו היא ששנינו בתוספתא: "הרי שם מנה ומצא מאתים, חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה דברי רבי. וחכמים אומרים הכל חולין" (פ"ה ה"ז). "חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה" אין פירושו אלא שמנה אחד הוא מעשר שני והמנה האחר, "השאר", חולין, ומשנתנו נשנתה כדעת רבי. כך עולה אף מן הסוגיה בירושלמי ביצה (פ"א ה"ה, ס ע"ג) ובבבלי (שם י ע"ב)⁴⁸ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 724. .

מאתים – האומר לבנו הרי בזווית זו מאתיים של מעשר שני, ומצא מנא – והבן לא מצא אלא מנה, הכל מעשר – המנה שמצא הוא מעשר. כך בכל נוסחאות המשנה, אבל בכי"מ: "הכל חולין", והיא דעת החכמים בברייתא השנויה בתוספתא שם, בתלמוד הירושלמי לפנינו (נה ע"ב) ובביצה (פ"א ה"ה, ס ע"ג) וכן בבבלי: "מאתים ומצא מנה, מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי. וחכמים אומרים הכל חולין" (ביצה י ע"ב). קרוב להעדיף⁴⁹כדעת אפשטיין שם. את הנוסח היחיד שבכי"מ: "הכל חולין", שכן מתוך הנחה זו תואם הלשון "הכל חולין" בניגוד לרישא "השאר חולין". אף הסוגיות בבבלי ובירושלמי ביצה ומעשר שני אינן שואלות על הסתירה בין משנתנו למשנת ביצה פ"א מ"ד השונה: "שלשה ומצא שנים מותרים". הרישא של משנתנו נשנתה לפי רבי, והסיפא נסתמה לפי דעת חכמים.

אף הרמב"ם גרס או הכריע על פי הנוסח "הכל חולין", וכך הוא בהלכות מעשר שני פ"ו ה"ג: "אמר לו הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין. הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין", ולחינם הלין עליו הראב"ד.